"כל אחד ימצא איך הכי מתאים לו לזכור את השואה על הרצף השנתי" # כשבמיזם 'זיכרון בסלון' הבינו שרבים מהציבור החרדי לא מציינים את יום השואה הלאומי, הם הציעו חלופה שהתקבלה בחום – תשעת הימים # עכשיו הם מקווים שזה יהפוך שם למסורת
אצל החרדים, כמו אצלנו, יש רצף. אמנם, מדי שנה מתפרסמת איזו תמונה של חרדים מנפנפים מעל מנגל בערב יום השואה, לצד סרטונים של חרדים שממשיכים לצעוד בצפירה ביום שלמחרת, אבל ניתן לקוות שמדובר במיעוט שאינו מייצג.
אי אפשר להגיד שזיכרון השואה אינו רלוונטי לחברה החרדית; רבים מהם הם דור שני ושלישי לשורדי שואה, והיהדות החרדית וקהילות חסידיות שלמות נפגעו אנושות באסון הנורא הזה. אבל, יום השואה, אצל חלקים נרחבים ובוודאי במסגרות הלימוד של הציבור הזה, אינו יום משמעותי.
כשיום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע במדינת ישראל הצעירה ליום כ"ז בניסן, הרבנות הראשית לא התלהבה, בלשון המעטה. בחודש ניסן, חודש הגאולה, אסור לומר תחנון, לקבוע תענית ציבור ולערוך הספד, כך שלדידה, לנעוץ בלוח השנה יום אבל בדיוק בחודש זה – זה לא הולם.
העמדה החרדית הוותיקה ביקשה להתעלם באופן מוחלט מיום השואה הלאומי, שלפי השקפתה הוא אינו הביטוי הנכון לשואה; בנוסף לכך שנקבע בחודש ניסן, ומלבד העובדה שקיבל השראה מ'חוקות הגויים' (צפירה), והוא מקדש את אתוס הגבורה, שכן היום נקבע בתאריך של מרד גטו וורשה, וכך התעלם לכאורה ממי שנאבקו לקיים חיים יהודים הלכתיים פעילים בגטאות ובמחנות ההריגה, למשל, ומי שנספו על קידוש ה' ומבלי שנאבקו, העמדה הזו מאמינה שצריך לזכור את מעשי הנאצים כמו מעשי העמלקים; בכל יום ויום, כשחורבן השואה מצטרף לאסונות הנוספים שעברו על עם ישראל לאורך הדורות, ועדיף להיצמד לתאריך כמו יום עשרה בטבת, כפי שקבעה הרבנות הראשית מלכתחילה.
יעקב פרידלנד מגנזך קידוש השם, מכון לתיעוד, מחקר והנצחת השואה השוכן בבני ברק, מסביר על ההבדלים בתפיסת השואה בחברה החרדית: "בנושא זיכרון השואה בציבור החרדי התפיסה היא פחות הזיכרון הפיזי של להקים אנדרטה ולקיים טקסים ואפילו לימוד ביום מסוים, אלא, להוציא ערכים מתוך סיפור השואה ולמנף אותם. עיקר הזיכרון בציבור הזה מתבטא בלהקים ישיבות שנושאות שמות הקשורים לשואה, לשקם חסידויות עם השמות של הקהילות ומנהגיהן ורוב השיח הוא סביב הערכים שיוצאים מהסיפור של השואה".
מה שמסמל את זה באופן הפשוט ביותר קרה בעת הקמת גנזך קידוש השם. כשהרב משה פראגר ז"ל, שהקים את המכון, קנה שטח בבני ברק במטרה להקים עליו מוזיאון לזכר השואה, ניגשו אליו רבנים ואמרו לו שאם הוא רוצה להנציח את זיכרון השואה, כדאי שיקים שם ישיבה. הוא אכן הקים ישיבה במקום המוזיאון, והקצה רק חלק מהשטח למכון ולארכיון.
"זו תפיסה אחרת לגמרי של הזיכרון. זה זיכרון בעיקר בהיבט המחנך יותר", יעקב מוסיף, ומפרט גם לגבי ההתנהלות החרדית ביום השואה עצמו: "קשה להתעלם מיום השואה כי בסוף יש צפירה ויש הרבה שיח ברדיו ובעיתונות, אז לא מתעלמים מזה, אבל ברוב המוסדות לא יציינו את היום בטקס, ואולי רק יספרו לתלמידים סיפורים עם מסרים חינוכיים, ובזמן הצפירה יאמרו תהילים בכיתות".
השואה על הרצף השנתי
כיום, ישנם חרדים רבים שמצטרפים לציון יום השואה הלאומי, אבל רבים עוד מחזיקים בעמדה הוותיקה ונמנעים מכך. עבור אלו, מיזם 'זיכרון בסלון' חיפשו חלופה, ומצאו אותה בימי האבלות שאין עליהם כל עוררין – תשעת הימים.
'זיכרון בסלון' זו מסורת ישראלית לציון יום השואה שבה מתכנסים לשמוע עדות מפי שורד שואה או דור שני, ולאחריה ממשיכים לדיון ושיחה כדי להעמיק את הדברים גם בהסתכלות עתידית.
היוזמה התחילה ב-2011, מבחורה צעירה אחת – עדי אלטשולר, שביקשה לציין את יום השואה באופן מכבד, והזמינה את חבריה לביתה בערב יום השואה, שם שמעו עדות מפי חברה של אמה. מאז ועד היום השתתפו ב'זיכרון בסלון' 2 מיליון איש בארץ ובעולם, מ-95 מדינות.
"'זיכרון בסלון' הוא של כולם; כל אחד יכול לארח אותו, וכל אחד יכול ליצוק לעצמו את התוכן שמתאים לו, להביא עדות שמעניינת אותו ולנהל שיחה לפי ההכוונה שלו. זה מתאים לכל הציבורים ולכל הקהלים", מסבירה שיר לוי, מנהלת קהילה ב'זיכרון בסלון'. "עם השנים גילינו שיש ציבורים שפחות נוח להם לציין את יום השואה בתאריך הנעוץ בלוח השנה הישראלי, ומתנדבת שלנו שמגיעה מתוך הציבור החרדי, הציעה לנו את תשעת הימים כמועד שהרבה יותר מתאים ל'זיכרון בסלון' בציבור הזה. לכן, הצענו לציבור החרדי לקיים את המפגשים האלה בתקופה שבה זה מתאים להם מבחינה תרבותית.
"אנחנו רוצים שכל אדם באשר הוא אדם ימשיך לזכור את השואה ולקחת אחריות על זיכרון השואה, ולכן נפנה לכל אחד במועד המתאים לו, בדיוק כמו שביום השואה הבינלאומי נפנה לקהילות בחו"ל. כל אחד ימצא לעצמו איך הכי מתאים לו לזכור את השואה על הרצף השנתי".

גילינו שיש ציבורים שפחות נוח להם לציין את יום השואה בתאריך הנעוץ בלוח השנה הישראלי, לכן, הצענו לציבור החרדי לקיים את המפגשים האלה בתקופה שבה זה מתאים להם מבחינה תרבותית
זו השנה השלישית שבה 'זיכרון בסלון' יקיימו את המפגשים בקרב הציבור החרדי בתשעת הימים, בשנה שעברה התקיימו מעל ל- 300 סלונים כאלה, והם מקווים שהדבר יהפוך למסורת במגזר זה.
איך ניגשתם לציבור החרדי?
"אנחנו מיזם חילוני וגנזך קידוש השם הם החיבור שלנו לעולם החרדי, והם פועלים איתנו כדי שכולם יבינו שזה בסדר וזה מתאים ומבפנים, זה לא מישהו שבא מבחוץ ומנסה להטמיע משהו", שיר משיבה. "הפורמט במהותו מאוד גמיש, אז לא היינו צריכים לערוך הרבה התאמות, אבל אין ספק שבציבור החרדי יש שפה מסוימת והלכות מסוימות ואם רוצים לעשות סלון בתוך הציבור החרדי זה צריך לבוא מבפנים, ברגישות ובהנגשה מתאימה".
יעקב מצטרף לדברים: "יש דרכי פרסום בתוך המגזר החרדי, בעיתונות הרגילה וגם יש מדיה חרדית מפותחת – ממיילים ועד קבוצות וואטסאפ, וככה אנחנו מגיעים לאנשים. אנחנו מציעים לאנשים לקבל הדרכה על איך מארגנים ערב כזה אצלם בבית, ואם יש סיפור שהם רוצים לספר אנחנו מכוונים אותם איך כדאי לספר אותו, ומנחים אותם גם איך לפתח אחר כך שיח סביב זה. 'זיכרון בסלון' נותנים את הידע המקצועי שיש להם בניהול המפגש, וכשיש בתמונה גוף חרדי כמו גנזך קידוש השם יש לאנשים את הביטחון שהתכנים שם יהיו מתאימים".
למה דווקא תשעת הימים?
יעקב: "כל מי שמגיע מהציבור הדתי והחרדי יודע שבתשעת הימים אין שמחות, אין קניות או בילויים, אלו ימים ריקים וכדאי לנצל אותם. בימים הללו יש גם תחושה שצריך לעשות משהו, ומעל כל זה מרחף הסיפור של חורבן בית המקדש, שבתשעת הימים יש הרבה שיח סביב זה וסביב חיזוק רוחני, ואנשים מחפשים משהו לעשות שייתן להם עוד עומק.
"החיבור בין 'זיכרון לסלון' ובין גנזך קידוש השם לוקח את הימים האלה ומחבר בין זיכרון של חורבן בית המקדש שהוא מאוד חזק אצלנו אבל פחות צורב, ובין זיכרון השואה שצורב לכולנו. האווירה בערב כזה נותנת פתח להתעסק עם דברים שהם קשים מאוד ומאפשרת לנהל סביבם שיח מפתח".

החיבור בין 'זיכרון לסלון' ובין גנזך קידוש השם לוקח את הימים האלה ומחבר בין זיכרון של חורבן בית המקדש שהוא מאוד חזק אצלנו אבל פחות צורב, ובין זיכרון השואה שצורב לכולנו
כמעט ואין הבדל
גם ל'זיכרון בסלון' וגם לגנזך קידוש השם יש מאגר של נותני עדות; שורדי שואה ודור שני שבחפץ לב יגיעו לשתף בסלונים שיבקשו, אך עד כה מרבית המארחים בציבור החרדי הביאו נותני עדות שהם מכירים או סיפרו את הסיפור המשפחתי שלהם בעצמם, בשונה מהציבור הכללי שם ברוב המקרים המארחים מבקשים שישבצו עבורם נותני עדות.
ואין עוד הרבה שוני, במפגשים של 'זיכרון בסלון' ביום השואה ובאלו של הציבור החרדי בתשעת הימים, מלבד אנקדוטות קטנות: בציבור החרדי המפגש יהיה לרוב נפרד, המוזיקה נעדרת בגלל ימי האבלות, הדוברים לרוב יהיו חרדים או לפחות דתיים, והאורחים בדרך כלל יהיו בני המשפחה.
"אני חייבת לומר שזה די דומה, וזה הקסם של 'זיכרון בסלון' – זו התכנסות אינטימית של לא הרבה אנשים", שיר מסבירה. "אולי בציבור החרדי נראה יותר הפרדה מגדרית, ויש הרבה התכנסויות משפחתיות וקהילתיות עם השכנים של המארח, מהכמה בתים שגרים לידו, שיושבים ומקשיבים לסיפור.
"וגם, המסרים והשיח – שסובב הרבה סביב אמונה וניצחון הרוח, שעולים מאוד מהסיפורים וזה חשוב ומאוד מרחיב את הנרטיב – זה נותן מקום לעוד אנשים לספר את הסיפור שלהם ואכן קיבלנו פידבקים מדהימים על ערבים משמעותיים כאלו בשנים הקודמות".
יעקב: "ראינו שברוב הסלונים בציבור החרדי הערב יהיה מאוד משפחתי, בניגוד ל'זיכרון בסלון' שם מביאים נותני עדות גם ללא מעט מקומות עבודה, בבתי סטודנטים ועוד. בציבור החרדי הנטיה היא למשפחתיות. זה מאפשר גם לדור הצעיר להתחבר לנושא בצורה מאוד חזקה".
'רציתי שהסלון יתקבל'
תהילה פרידמן היא אישה חרדית שגרה בקרית יערים. בעבר התארחה ב'זיכרון בסלון' ביום השואה, וכשפנו אליה בשנה שעברה עם ההצעה לארח בביתה 'זיכרון בסלון' בתשעת הימים היא נעתרה בשמחה.
"היה לי ברור שאי אפשר לעשות דבר כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. אם רוצים לעשות את זה כמשהו שיתפוס בציבור החרדי ותהיה לו נוכחות וחזון צריך לקיים את זה בזמנים שבהם לא חולקים על כך שאלו הם ימי אבל ועצב. בתוך תשעת הימים זה פשוט נכון. הם ימי אבל באופן כללי וכל הדברים שנוגעים לליבנו יכולים לשבת שם, ורציתי שהסלון יתקבל פה ללא עוררין", היא אומרת.
תהילה היא בת של חוזרת בתשובה. סבתא שלה, נאוה שאן, הייתה שחקנית ישראלית וממקימי תיאטרון הקאמרי בחיפה, וגם ניצולת שואה, שחקנית במחנה הריכוז טרזיינשטט. כן, מה שקראתם.
על חיי הרוח והתרבות שסייעו לנאוה לשרוד את מחנה הריכוז, היא סיפרה לנכדה הבכורה שלה, תהילה, שמתארת: "היא העבירה לנו מסורת של לשרוד שואה. היא הייתה מדברת על זה שהאדם נמצא איפה שהמחשבות שלו נמצאות, ובמחנה הריכוז הם לקחו חלק בפעילות כדי לא לדכא את הרוח. יש הרבה עדות על ערבי תרבות שהם היו עושים – החל מבימוי, פיסול, ציור, מוזיקה, ערבי קונצרטים- הכל מתחת לעיניים של הגרמנים ובתנאים מאוד קשים.
"נסעתי איתה למחנות הריכוז כשהייתי בת 18. לא נתפס איך אפשר לקיים חיי רוח כאלה עשירים מול תנאי החיים הקשים שהיו להם שם".
בתשעת הימים בשנה שעברה תהילה אירחה בביתה 'זיכרון בסלון' עם כ-35 נשים, בסימן הרוח שלא כבתה בשואה, עם מספר נותנות עדות, רובן דור שני לשואה, וגם היא סיפרה את סיפורה של סבתה.
תהילה: "חשבתי שזו הזדמנות גדולה להביא את הדברים לדור הרביעי בצורה שתחזק את הרוח שהייתה שם. זה מאוד רחב; סבתא שלי זכתה לעשות את זה בדרך של תרבות, אחרים עשו את זה בדרך של תורה, יש אנשים שעשו את זה בכך שציוו לעצמם נתינה לזולת, ועוד. כל אלו הם נכסי רוח.
"בשבילי, בגלל שאני בת של בעלי תשובה, לא יצא לי לשמוע על התמודדות של קהילות חסידיות בזמן השואה, אלו סיפורים שאני לא גדלתי עליהם, והסיפורים שהיו בסלון שלי פתחו לי שער לראות מה זה אומר. לדוגמא, מישהי סיפרה שסבא שלה, אדם מאוד דתי, ברח והעבירו אותו לגולאג בסיביר. הוא היה צעיר, בן 24, נשוי עם תינוק. הוא הגיע לשם עם מספר תלמידים שלו והוא ביקש מאחד התלמידים שיישן איתו ביחד עם אשתו והתינוק במשך 5 שנים, בגלל שלא היה שם מקווה טהרה. היו סיפורים מאוד מרגשים".

היה לי ברור שאי אפשר לעשות דבר כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. אם רוצים לעשות את זה כמשהו שיתפוס בציבור החרדי ותהיה לו נוכחות וחזון צריך לקיים את זה בזמנים שלא חולקים על כך שהם ימי אבל
לאור העומק וההתרגשות שנכחו בסלון הקודם, גם השנה תהילה תארח סלון בביתה בתשעת הימים, הפעם עם הפנים לדור הצעיר, עם הזמנה מיוחדת לבנות הסמינרים, שהסיכויים שיגיעו לערב כזה ביום השואה הם קלושים.
"זה כל כך חשוב שהדור הרביעי שלנו יהיה מחובר למסורת שואה – זה מה שבנה אותנו ואת מי שאנחנו היום", היא מסבירה. "היו קהילות שלמות חרדיות שנכחדו ותורה שעלתה לגנזי מרומים ונשרפה. הסוגיות שהייתי שמחה להביא בשנים הבאות הן שמירת מצוות בשואה, איך זה התקיים בפועל. המטרה היא להנכיח את ההתמודדות ואת האתגרים, איך הם צלחו אותם ומה הם השאירו לנו ולשאוב מזה כח וחיבורים.
"אני רואה בזה ממש חובת השעה כי הדור הרביעי הרבה פחות מחובר לשואה והפערים נהיים גדולים. אין היום לדור הזה, שגדל בתפיסות עולם כל כך שונות, משהו יותר חשוב מהחיבורים האלה, לדעת שאת הכח שלנו ואת התקומה שלנו בארץ ישראל אנחנו שואבים משם. זו חובה שלנו לעשות את זה בכל קונסטלציה אפשרית והלוואי שהמיזם הזה יתפוס יותר בקהילה החרדית. לא משנה היום, מה שמשנה זה הזיכרון".
'צריך לזכור כל יום'
רחלי בואנוס גם היא אישה חרדית, המתגוררת בירושלים. בשנה שעברה היא אירחה בביתה סלון בתשעת הימים עם בנות משפחתה.
"מגיל קטן הייתי קוראת המון ספרים על השואה, הייתי ביד ושם המון פעמים ואני אסע יום אחד למסע לפולין. אני חושבת שהנושא של השואה זה משהו שהולך ונכחד וכל כך חבל שהצעירים, בני הנוער, לא מודעים לעבר של העם שלהם", היא מאירה על הקשר שלה לנושא.
איך את מציינת את יום השואה?
"ימי הזיכרון מאוד קשים לי. ביום השואה אני קוראת המון עדויות וסיפורים ואומרת הרבה פרקי תהילים", היא משיבה. "לי אישית אין בעיה לציין את יום השואה. אבל, את השואה צריך לזכור כל יום, לא רק ביום מסוים. יש לי חברות שלא היו מגיעות לערב כזה ביום השואה. מבלי להיכנס לנושא הזה, הרבה מהציבור החרדי לא מציין את היום הזה, בגלל שהמדינה קבעה אותו כך. אני לא רואה בעיה שיש יום כזה, אבל יש אחרים שכן. שכל אחד יבחר כטוב בעיניו. ותשעת הימים אלו ימי אבל וחורבן. זה הזמן הכי מתאים לדבר בו על חורבן, וזה מאפשר לאנשים שלא מציינים את יום השואה ביום הלאומי להתכנס ולזכור".
נותנת העדות שהגיעה לסלון של רחלי הייתה אישה חרדית, שתווכה לה ע"י גנזך קידוש השם.
רחלי: "ארגנו ערב מכובד והגיעה אלי נותנת עדות מדהימה. כולן יצאו מהשיחה איתה נפעמות ומחוזקות. אני אישית העדפתי אישה דתיה או חרדית כנותנת עדות, מצד זה שאני מאמינה בדרך מסוימת ורציתי שהיא תדבר על אמונה. אין לי בעיה לשמוע את הסיפורים של כולם, אבל בגלל שאירחתי אצלי בבית והבאתי אלי ציבור מסוים לא רציתי להביא מישהי שהיא לא מהמגזר".

לי אישית אין בעיה לציין את יום השואה. אבל, את השואה צריך לזכור כל יום לא רק ביום מסוים. יש לי חברות שלא היו מגיעות לערב כזה ביום השואה
גם השנה רחלי תארח סלון בביתה בתשעת הימים: "זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בנושא של השואה. זו זכות גם לעצמכם וגם לניצולים להשמיע את הקול שלהם, וזיכרון השואה הוא חובה לכל יהודי ויהודיה בדור שלנו, וכששומעים איך אנשים צמחו מתוך התופת זה גם חיזוק משמעותי באמונה".
ולסיום, אתם צופים ש'זיכרון בסלון' יהפוך למסורת קבועה בציבור החרדי בתשעת הימים?
יעקב: "אנחנו צופים שתשעת הימים יתבטלו.. אבל במידה שתשעת הימים ימשיכו אנחנו רואים ב'זיכרון בסלון' דבר שיכול קודם כל לתת את הפתח להוציא את הרגשות שיש לאנשים ביום הזה ובהחלט גם לתת את המקום לסיפור של השואה, כמשהו אישי ומחבר".
(מסעי תשפ"ב)