צדק חלוקתי

השמירה על עקרון השוויון ומניעת הפליה הן מן הנושאים החשובים ביותר בתורת זכויות האדם בימינו. עיגונם ב"ערכיה של מדינת יהודית", בתורת ישראל ובמשפט העברי אינם פשוטים.

מחד גיסא, תורת ישראל מעלה על נס את עקרון השוויון. יסודו בכך שכל בני האדם, יהיו אשר יהיו, נבראו בצלם אלוקים. ביטוי חד ונוקב למה שייקבע לימים כמשפט הפותח את מגילת זכויות האדם ("כל בני האדם נולדו שווים") ניתן כבר במשנת חכמים (סנהדרין ד, ה), שהדגישה: "לפיכך נברא האדם יחידי… שלא יאמר אדם לחברו: אבי גדול מאביך".

מאידך גיסא, יש בעולמה של תורת ישראל לא מעט הלכות שעל פניהן סותרות את עקרון השוויון, בוודאי כפי שהוא מקובל בימינו: הפליה על רקע לאומי (בין ישראל לעמים), על רקע מגדרי, בין איש לאישה; על רקע מעמדי (בין כהנים, לוויים וישראלים); על רקע גיל, ועוד.

אכן, יש שיאמרו שלא מדובר בהפליה אסורה אלא בהבחנה (או העדפה) מותרת, שכן אין זו הפליה בין שווים אלא הבחנה בין שונים. ועדיין, לפחות חלק מהמקורות מציבים אתגר ממשי בפני המבקש לבסס את עקרון השוויון המודרני על אדני תורה.

בתוך העולם הגדול של עולם השוויון, ניתן מקום מיוחד להקצאת משאבים כלכליים וחלוקתם, בעיקר כשמדובר במשאב 'ציבורי'. ביטוי לכך ניתן, למשל, בחלוקת השלל של מלחמת מדיין שבפרשתנו (במדבר לא, כז): "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה".

גישה זו אומצה לימים גם במקרים אחרים. דוד המלך דוחה על  הסף את בקשת אנשי הרוע והבליעל (שמ"א ל): "וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי, לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ, כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ".

תשובתו של המלך דוד נחרצת: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי! אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנו. וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה? כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקו". כפי שהודגש בחתימת הפרשה, היה עיקרון זה לעקרון יסוד בתורת ישראל: "וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

כך, בימים ההם, וכך, בימינו-אנו, בתחומים שונים: חלוקת משאבי גז טבעי; תשלום שכר ללוחמים קרביים והבחנה בינם לבין תומכי לחימה ומשרתי עורף; הקצאת משאבי דיור ציבורי והקנית זכויות במקרקעין. כך גם בצד החובות: בהשתת מסים ואכיפה שוויונית של קנסות המוטלים בדין. דגל ה"צדק החלוקתי" מונף לא אחת ברמה, ולצִדו  נשמעת לא אחת זעקת אותם אנשים שטוענים כי הופלו לרעה.

תיאור חלוקת הנחלות שבפרשתנו עשוי להעלות תובנות חשובות בסוגיה זו. עניינו בחלוקת המשאב היקר ביותר, חלוקת מקרקעין, משאב ייחודי, שאינו ניתן לשכפול ולהעתקה. ולא סתם "מקרקעין" אלא חלק ונחלה בארץ ישראל, ארץ הקודש, שאין לה תחליף בשום מקום אחר.

ארץ ישראל נתחלקה לשבטים. חלוקת הנחלות, כמו גם הדרת בני שבט לוי הימנה, הייתה עשויה לעורר מחלוקות ומריבות, קנאות ושנאות. כך לגבי גודל הנחלה שיינתן לכל שבט, וכך לעניין מיקומה (עמק פורה לעומת שטח הררי, וכיוצ"ב).

אחד הפתרונות המקוריים שהוצע לכך היה הטלת גורל: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה, לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ".

כך בפרשתנו, וכך כבר בפרשת פינחס (במדבר כו, נה-נז):" לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט".

על אף שקמו לו מתנגדים, פתרון זה אומץ לימים על ידי חכמי הלכה בנושאים שונים (ראו למשל את דיונו של הרב עובדיה יוסף בעניין בחירת רב לקהילה באמצעות גורל, כאשר מספר הקולות שניתן לשני מועמדים היה זהה – שו"ת יביע אומר א, יא). הֵדָיו נשמעים היטב גם בחלוקת משאבים ציבוריים בני ימינו, דוגמת "הגרלות" שעורך משרד הבינוי והשיכון במסגרת "מבצע מחיר למשתכן" ועוד.

אכן, ההדגשה המשולשת במקרא על חלוקת הארץ ב"גורל" אינה מקרית. דרך חלוקה זו, "לוטו נחלות" עשויה להיראות לאדם בן ימינו משונה-משהו. אכן, לנוכח הנחת היסוד שלפיה "הגורל הוא עיוור", יש בה כדי למתן ולשכך לא מעט טרוניות עתידיות.

לצד ה'גורל', מדגיש הכתוב בשני המקומות עיקרון חשוב נוסף בתורת השוויון: "לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ". לכאורה, עקרון יסוד זה עומד בניגוד מוחלט לרעיון החלוקה לפי גורל. הוא נוגד חלוקה שרירותית, פרי "אלת המזל", ותומך בחלוקה על פי גודל השבט.

גישה זו אומצה במשפט העברי באופן בולט בשדה המס. לצד "מס גולגולת", שהוטל על הכל בשווה (ע"ע מצוות מחצית השקל), נקבעו בקהילות ישראל שיטות מיסוי פרוגרסיביות, מדורגות, שנתנו דעתן על הונו של אדם כבסיס לחיובו במס. מכוח גישה זו, הוטל על העשירים מס גבוה בהרבה מזה שהוטל על עניים ומעוטי יכולת, ולעתים נפטרו האחרונים כליל מתשלום המס.

עיון בסוגיה מרתקת זו מלמד על חיוניותו הרבה של המשפט העברי. מקורותיו העשירים צריכים לשמש מצע ומצפן למשפטה של המדינה היהודית בת ימינו.

(מסעי תשפ"ב)