האם לסגור את הבריכה בתשעת הימים?

ההחלטה על סגירת הבריכה לכולם משולה במידה מסוימת להכרעה להפסיק למכור בחנות גבינה מפני החשש שמישהו יקנה אותה ויערב אותה עם בשר

בכל שנה, כשמתקרבים תשעת הימים, מתעוררת השאלה הקיבוצית האם ומתי צריך לסגור את הבריכה המקומית, שהרי "רחיצה של תענוג" אסורה בימי האבלות הסמוכים לתשעה באב. נראה לי שמערך השיקולים המורכב שעולה לדיון בכל שנה מחדש, נוגע לשאלות יסודיות בחייה של קהילה דתית ובאופן שבו ראוי שהיא תתנהל.

אין חולק על כך שדעת רוב הפוסקים והמנהג המקובל ברוב קהילות ישראל הוא להימנע מבילוי בבריכה בימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, או לכל הפחות בשבוע שחלה בו התענית. לכאורה על פי זה, אמורה קהילה שומרת הלכה לסגור את הבריכה מראש חודש אב ואילך (מבלי להיכנס כעת לשאלה האם ראש חודש בכלל הימים האסורים או לא). אלא שלפני שמתקבלת החלטה גורפת שכזו, ראוי לשקול עוד כמה שיקולים.

ראשית, רבים ממשתמשי הבריכה הם ילדים. למען האמת, בשעות אחר הצהריים ביום קיץ טיפוסי, רוב מוחלט של המשתכשכים בבריכה הקיבוצית הם ילדים קטנים. ילדים וילדות שטרם הגיעו לגיל מצוות פטורים כמובן מחובת האבלות כמו בכל דין אחר, אך יתרה מזו כתבו כמה מפוסקי ימינו שאין לחנך ילדים לאבלות כלל. הרב רבינוביץ' כתב באחת מתשובותיו שחינוך ילדים לאבלות הוא בבחינת "יאוש מן הגאולה", שהרי אם אנו מחנכים ילד קטן להתרגל להתאבל על החורבן, אנו מניחים למעשה שגם כשיגדל אותו נער נמשיך לצום ולהתאבל. על פי שיטות אלו, לילדים צעירים מותר לכתחילה לבלות בבריכה בימים שלפני תשעה באב. בהתחשב בחום הכבד ואחוזי הלחות המעיקה אצלנו, בילוי בבריכה הוא כמעט האפשרות היחידה ליציאה מהבית עם ילדים קטנים.

שנית, חלק ממשתמשי הבריכה, מגיעים לשחות לא לשם בילוי והנאה גרידא, אלא לצורך בריאות וכושר. יש השוחים כדי לצאת חובת "פעילות ספורטיבית" שציווה עליהם הרופא, ויש השוחים כחלק מפיזיותרפיה, התמודדות עם כאבי גב וכדומה. שחיה שכזו הותרה לדעת פוסקים רבים גם בימים הסמוכים לתשעה באב שכן לא מדובר ב"רחיצה של תענוג".

אף אם נאמר שיש פוסקים שחלקו על היתרים אלו, ויש משפחות שנוהגות להימנע מלקיחת ילדים קטנים לבריכה בימים אלו ואנשים המחליפים את השחייה בריצה וכד' בימים אלו, עדיין יש להרהר האם נכון לסגור את הבריכה לכולם ובכך למנוע את הרחצה גם מאלו שעושים זאת בהיתר. מצד אחד, יש בעצם ההכרזה על סגירת הבריכה משום השתתפות של הקהילה כולה באבלות על החורבן. להכרזה כזו יש חשיבות ציבורית וחינוכית חשובה. חורבן ירושלים והמקדש והיציאה לגלות המרה היו אירועים לאומיים בעלי השפעה עצומה לא רק על אותו הדור שסבל את אימי החורבן ברמה האישית והמשפחתית, אלא על עם ישראל כולו לדורות רבים עד ימינו אנו. אשר על כן, אין זה נכון לציין את האבלות רק כהחלטה פרטית ואישית של האדם הבוחר שלא ללכת לבריכה, אלא יש ערך חשוב לאמירה הציבורית הכללית המבקשת לסגור את שערי הבריכה על מנעול ובריח. זאת ועוד, ברור לכל מי שעיניו בראשו, שאף שיש שהולכים לבריכה בהיתר, אם תישאר הבריכה פתוחה, יבואו לרחוץ בה גם כאלו שעושים זאת באיסור. סגירת הבריכה תציל אותם מהאיסור ותחסוך מהקהילה המפעילה את הבריכה בהשתתפות וסיוע לעבירה.

מאידך, ההחלטה על סגירת הבריכה לכולם משולה במידה מסוימת להכרעה להפסיק למכור בחנות גבינה מפני החשש שמישהו יקנה אותה ויערב אותה עם בשר. למנוע מרבים פעילות מותרת מתוך החשש שמעטים יעשו בה איסור, היא החלטה מרחיקת לכת ושנויה במחלוקת. זאת ועוד, יש בכך התערבות גסה של הכלל בחיי הפרט ויש בכך צליל צורם של חוסר אמון בציבור, ביראת השמים שלו ובהכרעותיו הפרטיות. כמו בכל שאלה קהילתית יש לשקול בפלס את כלל השיקולים ולקבל החלטה ששומרת על ההחלטה ועל המנהג המקומי, שמכבדת את הציבור ואת הכרעותיו הפרטיות, שמאזנת את צרכי הפרט עם חובות הכלל, ומאפשרת לקהילה להמשיך להיות חיה ופועמת גם נוכח אבלות החורבן.