שיר ששון"מי שמאמין לא משתמט", "קורסים תחת הנטל", "קול דמי לוחמינו זועק", "במלחמת מצווה כולם שותפים" – אלה, בין היתר, השלטים שהחזיקו מאות המשתתפים שבאו ביום שני האחרון לעצרת חירום נגד חוק האי גיוס שהוביל פורום "שותפות לשירות" – נשים דתיות למען גיוס לצה"ל. פעילות בארגון מסבירות כיצד נולד הפורום, מתארות את האתגרים שהן ובני זוגן חווים בעקבות מילואים ממושכים (מדי), ודורשות מהחרדים להתגייס עכשיו: "הקהילות החרדיות חיות כרגיל, בעוד אנחנו קוברים את מתינו. חייבים שינוי, איך אתם לא איתנו??"
עפרה ליפשיץ (48) מראש צורים היא אם לחייל, אבל כשהיא מגדירה את הבית שלה כבית צבאי, זה בעיקר מפני שהאיש שלה, אורי, הוא אלוף משנה במילואים, נוסף על היותו מראשי ישיבת "שיח יצחק", הממוקמת באפרת. מבחינתה, התווך הזה הוא בדיוק מה שהוביל אותה להצטרף למאבק הגדול שבוער בציונות הדתית מאז תחילת המלחמה: "הזוגיות שלנו, המשפחתיות שלנו, צמחה בתוך המציאות הזאת שכל הזמן יש מילואים וכל הזמן יש תורה ויש ישיבה – זה הדבר שהביא אותי לפעול בתוך 'שותפות לשירות'".
"שותפות לשירות", שעפרה חברה בה, היא קבוצת נשים מהציונות הדתית שמבקשת מנציגי הציבור לקדם את גיוס החרדים כבר עכשיו. "הכאב הכי גדול שלי, שכל החיים חוויתי אותו אבל עכשיו הוא קשה מנשוא, זה שאנחנו עושים שתי תורות בעם ישראל. בציבור שלנו, כל ילד יודע לשנן פסוקים מהתורה שמסבירים למה החרדים צריכים לצאת עכשיו למלחמה, ובואי נתחיל מ'ואהבת לרעך כמוך', הכי בסיסי, הכי פשוט. איך אתם לא איתנו?" היא שואלת בכאב את אחיה החרדים. "באמת שהלב נקרע. עברנו שנה שלמה, ולא קרה שום דבר".
זה ההיפך מהתורה שלנו
הפורום נולד בעקבות מכתב פתוח שיזמה לפני כשנה ד"ר תהילה אליצור, שבן זוגה ושני ילדיה מגויסים למלחמה. המכתב פונה ל"אחיותינו החרדיות" וקורא להן לעודד את בניהן להיכנס תחת האלונקה ולשרת בצבא. בין היתר, כתבה: "אנו יודעות שרבות מכן מתפללות לשלום החיילים, לרפואת הפצועים ולשובם של החטופים. אנו מודעות גם לכך שאתן, ככלל החברה החרדית, מייחסות חשיבות רבה ללימוד תורה ורואות בו ערך עליון ואף סיוע בשמירה על עם ישראל. אבל דבר מכל אלה לא יכול לבוא במקום גיוס לצה"ל (ההדגשה במקור). זו החובה היהודית, המוסרית והאזרחית של כל מי שחפץ לחיות כאן. אי קיומה היא הבחנה בין דם לדם. המציאות הזאת לא נסבלת יותר". המכתב נהיה ויראלי, וחתמו עליו יותר מ-1,200 נשים חילוניות ודתיות לאומיות. כעת, כשחוק הגיוס עולה שוב לשולחן הכנסת, התאספו שוב נשות הקבוצה – שגדלה מדי יום.
אם חוזרים שנה אחורה, מה היה הקושי הכי גדול שלך בתחילת המלחמה?
"דאגה מטורפת, גם לבן וגם לאיש. שניהם בדרום. כולם היו בכאוס מאוד מאוד גדול. היה קשה להחזיק את הבית ולהחליט מה אני אומרת לבנות שבבית, מה אני לא אומרת, מה הן שומעות בחוץ, איך אני מגיבה לזה. ובתוך זה גם לנסות למצוא את עצמי בתוך העשייה המטורפת שהייתה בעם ישראל או בקהילה ומחוצה לה. גם כאשת חינוך היה אתגר גדול בצוות ההנהלה של בית ספר איך אנחנו מחזיקים את המערכה, מחזקים את המורות, שכמעט לכולן יש בעל מגויס. מאוד מאוד קשה".
ועכשיו הקושי שונה?
"הקושי עכשיו הוא שאנחנו מתעייפים, וזה כבר שוחק, זה באמת מאוד קשה להחזיק את זה לאורך זמן. והלב נקרע ממה שקורה פה. התחלנו באיזה באזז של אחדות מאוד גדולה של כולם, כולל החרדים בתוכנו שיצאו מהכתלים שלהם ועזרו, ומהר מאוד, מהר מדי, זה התמוסס. ושוב פעם, אנחנו רואים את הקיטוב בכל הרבדים של העם, וזה משהו שקשה לי לשאת".
"אז הייתי יכולה לגייס יותר אמפתיה לו הם היו אומרים, 'אנחנו עושים פונוביץ' יום וליל, 24/7, לומדים תורה בשביל עם ישראל. אנחנו לא יוצאים לבין הזמנים', אבל רוב הקהילות החרדיות חזרו לחיות את חייהן כרגיל, בעוד אנחנו קוברים את מתינו", מוסיפה עפרה.
"זה לא יכול להיות. הנטל נופל על אוכלוסייה מאוד מצומצמת, וחייבים בהיבט הזה שינוי. החרדים הם הציבור שהולך וגדל במדינה הזאת, הם עוד רגע חוצים את רף ה-25% מחיובי הגיוס במדינה, ב-2050 הם יהיו 41% ממחויבי הגיוס במדינה. אם הם לא יתגייסו, לא תהיה מדינה, לא יהיה לנו צבא, לא נוכל להחזיק את עצמנו. ולא יכול להיות שבשם התורה הם לא באים להתגייס, כי זה ההפך מהתורה".
"איפה אתם, חברי הכנסת שלנו? צריך לדפוק על השולחן, להסתכל לפוליטיקאים החרדים בעיניים ולהגיד להם – 'עברנו שנה של מלחמה. במהלך השנה הזאת לא הצלחנו להגיע איתכם להסכמות בצורה נעימה. אז אין לנו ברירה, אלא להגיד לכם בחקיקה 'בואו תיכנסו'"
עפרה מצביעה על הכשל לדעתה בסוגיה הזו: רוב הפעולות הפוליטיות נובעות משיקולים פוליטיים ולא משיקולים ערכיים. "תעברי בין חברי הקואליציה, וכולם יגידו לך: 'ברור שחרדים צריכים להתגייס', למעט החרדים. אבל מה אתם עושים בשביל זה? אה, פה נכנסת הפוליטיקה. אם ברור שהחרדים צריכים להתגייס, אז יאללה. ולא 3,000 – כולם. זו לא שאלה בכלל. תנו לצבא הוראה, והצבא יודע לעשות את זה, לייצר מסגרות שישמרו על החרדים בתוך הצבא. אז איפה אתם, חברי הכנסת שלנו? צריך לדפוק על השולחן, להסתכל לפוליטיקאים החרדים בעיניים ולהגיד להם – 'תקשיבו, עברנו שנה של מלחמה. במהלך השנה הזאת לא הצלחנו להגיע איתכם להסכמות, בהידברות, בצורה נעימה. אז אין לנו ברירה, אלא עכשיו להגיד לכם, בחקיקה, בכוח הזרוע, בואו תיכנסו. לא תקבלו ממשלה טובה יותר מזאת, ולכן אין לכם מה להתנגד לממשלה הזאת, כל ממשלה אחרת תסגור לכם עוד יותר ברזים ותקציבים והכל. אז בלי לפרק את הממשלה, בואו תיכנסו איתנו מתחת לאלונקה'".
וחקיקה זו הדרך הטובה ביותר? דווקא לגייס בכוח הזרוע לא עזר בינתיים.
"אין ברירה אלא בחקיקה, כי צריך לשנות פה את המבנה במדינה, דין אחד לכולם: כולם מקבלים צווים, כולם מתגייסים. מי שלא מתגייס, שידאג לעצמו. הייתי אומרת שצריך להשאיר את המציאות של 'תורתו אומנותו', שמי שמצהיר מטעמי תורתו אומנותו, שלא יתגייס. אבל המדינה לא צריכה לפרנס אותך. אם תורתך אומנותך, קח את הספונסרים שלך שיממנו אותך. המדינה צריכה לתת תקצוב למי שמתגייס לצבא מתוך עולמה של תורה, ולשמור עליו, שעולמה של תורה יישמר".
בערב חג הסוכות עלה הפורום "שותפות לשירות" לכותרות, הודות למכתב נוסף שכתבה תהילה אליצור, הפעם ממוען לח"כ אריה דרעי. בין היתר כתבה כך: "אני שואלת את עצמי איך יכול יהודי לשלוח את אחיו למלחמה, ובה בעת להילחם על כך שהוא וילדיו לא ייקחו בה חלק. איך יכולים אנשי תורה להתעלם מחובת 'לא תעמוד על דם רעך', חובת השבת אבדת אחיך, הכוללת כפי שלימדו חז"ל גם אבדת גופו, ומחובת 'ואהבת לרעך כמוך'. אני נחרדת ממה שאכתוב כאן, אבל לא מוצאת הסבר אחר – אנחנו בעיניכם לא בכלל 'רעך'. הלוואי שאני טועה. עליכם, מנהיגי החברה החרדית, בחורי הישיבות ומשפחותיהם חובת ההוכחה, והיא אחת בלבד: קומו, שלחו את בניכם ללשכות הגיוס". נשים ואנשים רבים הזדהו עמוקות עם המילים הבועטות שלה, ובתוך ימים ספורים נוספו לקבוצת הווטסאפ של הפורום אלפי נשים חדשות. בשבועות האחרונים הספיקו מארגנות הפורום להיפגש עם חברי כנסת רבים מהקואליציה, להשתתף בהפגנה ראשונה מסוגה של המגזר הדתי לאומי הקוראת להתגייס, ואפילו לארגן כנס בכנסת לחברי כנסת מהליכוד, מהציונות הדתית ועוצמה יהודית, ובו אנשי צבא שטחו בפני הנוכחים את נתוני הגיוס – שהבהירו את הבהילות בגיוס חרדים. ביום שני האחרון קיים הפורום עצרת חירום נגד חוק (האי) גיוס בגשר המיתרים בירושלים. השתתפו בו מאות אנשים שבאו להזדהות ולתמוך. העצרת נפתחה במיצג אלונקות בסימן "דרוש חילוף תחת האלונקה". הנוכחים החזיקו שלטים וקראו לחרדים להתגייס.
"בתוך המציאות הקשה הזאת, אני ממש מושכת אליי נקודות של תקווה להיאחז בהן, אחרת אי אפשר לשרוד את הדבר הזה", אומרת תהילה. "יש פעילויות, כל מיני ארגונים שקמים מהשטח ומבקשים לשתף פעולה. כמונו הם אומרים: 'המציאות חייבת להשתנות', וזה נותן תקווה שיש פה עם גדול, ראוי, שיכול להוביל קדימה.
איזו קריאה היית רוצה להוציא מפה הלאה?
"כמובן, קריאה נואשת לאחינו החרדים, מדם ליבנו – בואו, הצטרפו אלינו. אנחנו אוהבים אתכם ואנחנו זקוקים לכם, אנחנו רוצים אתכם. בשם ה', בואו! זו הקריאה הכי-הכי-הכי חשובה. וכמובן, אנחנו מלאים בגאווה גדולה בכל אלה שעוד נושאים בעול".
סובלים מריקבון מוסרי
"שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר, בעלי ואני חזרנו משליחות בחו"ל מטעם בני עקיבא העולמית", מספרת איילת גלאט (28) מאפרת. "ב-7 באוקטובר בעלי הוקפץ למילואים. הוא מפקד צוות בחטיבת מילואים של אגוז. הוא היה בעזה במשך כ-5 חודשים".
"בשביל הילדה שלנו זה היה קשה מאוד", נזכרת איילת. "גם נולד לה אח, גם העברנו אותה מדינה, וכל האנשים שהיא הכירה היא לא ראתה אותם יותר, ואז פתאום גם אבא שלה נעלם, והכול בבת אחת, וזה היה טראומטי לה".
מתוך הקושי הזה, הייתה לך מחשבה בראש להגיד לו פעם אחת לא לחזור למילואים?
"לא. ברור שיש בי את הצד שאומר 'אל תלך' בכל פעם שיש עוד שבוע לתרח"ט (תרגיל חטיבתי; ש"ש), ושוב שבוע מפקדים, ושוב מילואים פה, מילואים שם. ברור שאני עושה לו פרצופים ודורשת פיצוי, אבל בסוף זו באמת משימה ממש חשובה וערכית. וכשאני באה לאחיי החרדים ודורשת מהם להצטרף, זה לא ממקום של 'נדפקנו ואין לנו כוח יותר, אז בואו תידפקו גם אתם'. זה ממקום שזו המשימה התורנית, הערכית, הכי חשובה שאני יכולה לדמיין. אני עובדת ה' בסוף, אני אדם שחי חיי תורה, אני לא אפנה את הגב שלי לעם שלי ואגיד, 'אין לי כוח, שמישהו אחר יעשה'. זו לא דרך התורה, זו לא דרך היהדות. במאבק שלנו ב'שותפות לשירות' אני לא חושבת: 'טוב, אני צריכה שבעלי לא ייצא לחודשיים עכשיו, זה באמת קשה מדי' – לא. הוא ילך לחודשיים האלה כי זו מלחמה, ונשלח אותו. השאלה היא: לאן העתיד שלנו הולך? האם חודשיים בכל שנה בעלי לא יהיה בבית? לצבא אין מספיק חיילים, אז זה הפתרון הנוח?" .
"מה שחסר לצה״ל כרגע זה בין 10,000 ל-15,000 חיילים בשנה, אז מאיפה משיגים את ה10,000 וה-15,000 בשנה, אם רוצים לגייס 3,000 בלבד?", מוסיפה איילת. "זה לקחת מאותם אנשים שוב ושוב ושוב – עד שהם נשחקים ונשברים".
"האמירות שיוצאות מהציבור החרדי באמצע מלחמת קיום על עם ישראל, שפשוט לא אכפת להם מהמצב, זה מגיע מאיזה ריקבון מוסרי, שיוצא כשאתה בורח ממשהו ערכי שאתה יודע שאתה אמור לעשות"
מה הצעד הראשון לפתרון, לדעתך?
"אם אנחנו רוצים באמת להחזיק את הצבא שלנו, זה מצד אחד לא לשחוק את מי שיש לנו, ומצד שני לא לירוק על מי שיש לנו. וכשחיילי מילואים רואים שמה שמעסיק את נבחרי הציבור שלנו זה לעשות סלטות באוויר איך לפטור אנשים שלא מעוניינים להתגייס, ולא רק לפטור אותם אלא לא לפגוע בהטבות שהם מקבלים – זה ממש פוגע ברוח של המילואימניקים. וזה לא משנה שהם אומרים, 'אנחנו גם נדאג שיהיו המון הטבות למילואימניקים', כי הבטיחו הרבה הטבות שאין להן תקציב, כסף צריך להגיע מאיפה שהוא. מילואימניקים לא רוצים הטבות, הם רוצים לא להיות כל כך הרבה במילואים".
איילת מסתכלת בצורה דואלית על הציבור החרדי: "אני חושבת שכשבן אדם, יש לו אידיאל כל כך גבוה שהוא לא מממש בחיים שלו, שעמוק בנשמתו הוא יודע שזה משהו שהוא אמור לממש ויש איזה פער, אז יוצא ריקבון מוסרי. כמו יונה, כשה' קורא לו והוא מנסה לברוח, אז הוא יורד מטה-מטה. אני חושבת שהאמירות שיוצאות מהציבור החרדי באמצע מלחמת קיום על עם ישראל, שפשוט לא אכפת להם, זה מגיע מאיזה ריקבון מוסרי, שיוצא כשאתה בורח ממשהו ערכי שאתה יודע שאתה אמור לעשות".
"הצד השני של המטבע הזה, שאני באמת מאמינה בו," היא מוסיפה, "זה שאני באמת מעריכה את הציבור החרדי. אני חושבת שהם כל כך מלאי ערכים, וכשהם ייקחו את האידיאלים האלה לתרומה לעם ישראל, לצבא – הצבא כל כך ירוויח. אני לא מסתכלת רק על אנשים שיתפסו קו. בן אדם שחי חיי תורה, שזה מה שמעסיק אותו, איזה חייל הוא יהיה? הוא יהיה מדהים. ואני חושבת שהציבור החרדי, כגודל הפוטנציאל של מה שיש להם לתרום לעם שלנו – כך גודל הריקבון שיוצא כשמפנים את הגב לזה".
כדי להניע תהליכים בחברה החרדית, איילת מאמינה שצריך להפוך את הרצוי למשתלם ומתגמל כלכלית, וכך צריך לעשות לטענתה בעניין הגיוס. "קצבאות הילדים הניעו אחוזי יציאה לעבודה של נשים בצורה מטורפת; בתי ספר בחינוך חרדי ממלכתי שמלמדים לימודי ליבה והחלו לקבל תקציב, הביאו לכך שחסידויות עוברות לממלכתי חרדי. מי היה מאמין שדבר כזה יכול לקרות?".
כעת היא מאוכזבת ממי שהקפידה להצביע לו בכל סבבי הבחירות שהתקיימו, גם כשהתלבטה רבות – סמוטריץ' והציונות הדתית. "אמרתי לעצמי שסמוטריץ' הוא בן אדם שהולך אחרי הערכים ולא מתבלבל מספינים פוליטיים, זה הבן אדם שתפסתי ממנו", מסבירה איילת. "פתאום עכשיו אני מסתכלת על סמוטריץ' והציונות הדתית, ואני פשוט לא מאמינה שהם מוכנים לזרוק את כל הערכים שהם מאמינים בהם, במיוחד שאני יודעת שכשמשהו מספיק חשוב להם הם כן נעמדים על הרגליים האחוריות ולא מוכנים לוותר. כשזו שאלה ביטחונית של עסקאות וכאלה, אז הם יודעים להגיד 'אנחנו לא פוגעים בביטחון המדינה', אבל גם אי גיוס פוגע בביטחון המדינה. לא רק בגלל שחיקת מילואים גורפת, אלא כי באמת צריך עוד אנשים. צה״ל יודע את זה, ולכן הוא כל כך נלחם שבאותו חוק שמחמירים פטור מגיוס גם יאריכו את השירות הסדיר, גם את שירות המילואים".
את אופטימית שזה עוד יקרה?
"יש פה תהליך אמיתי, ערכי, שצריך להתחיל לקרות. מי יניע אותו – אנחנו, שבאמת מעריכים חרדים ובאמת שותפים איתם לראייה הזאת של עולם התורה? או שאנחנו נעורר כזה כעס בציבור, שכשיהיו בחירות – שיגיעו מתישהו – הם במו מעשיהם יעלו לשלטון אנשים אחרים שיבטיחו לציבור בוחרים שהם כן יראו אותם וכן ייתנו להם בעל בבית? מישהו יעשה את זה. השאלה אם זה הם או האנשים הבאים".
