האויבים שלנו עושים גם דברים טובים

המילה המתארת בתנ"ך את האויבים היא מילה מיוחדת ורבת משמעות- 'צֹרְרִים'. כך גם הפעולה הנדרשת לעשות מולם- 'צָרוֹר'.

בפרשת השבוע, ערב הכניסה לארץ ולקראת הסכנות הצפויות, מצווה ה' את משה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם…".

הביטוי הזה מופיע שוב בספר במדבר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם", וניתקל בו פעמיים במגילת אסתר. כאשר אסתר תאמר לאחשוורוש: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה", ופעם שנייה תאמר המגילה: "כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים".

באופן אסוציאטיבי מילה זו גם מזכירה לנו את שם המדינה שבה הייתה הגלות הראשונה, מִצְרַיִם.

בשפה העברית יש מספר גדול של מילים לתאר את האויב והשונא שלך, ובכל זאת אנו מוצאים בתנ"ך שהמילים הללו הלקוחות מאותו השורש- 'צֹרְרִים', מִצְרַיִם, הַצַּר הַצֹּרֵר, אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, וכו', הן שנבחרו מספר פעמים לתאר את האויבים שלנו.

הצורר הופך את חיי אויביו ומתנגדיו למיצר, למקום צר, לצרה, למִצְרַיִם. הנביא ישעיהו, וכך גם התלמוד, בבואם לתאר עונש משתמשים בביטוי- 'לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ'.

הביטוי 'צר עין' בא לתאר מישהו קנאי, קמצן, שעינו צרה בסובביו, שאינו יכול לפרגן לאחרים. לעומתו, אדם נדיב ומפרגן נקרא- 'רחב לב'. כך גם יתואר שלמה המלך בספר מלכים: "וַיִּתֵּן אֱלֹוקים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם".

אביו של שלמה, דוד המלך, מבקש מה' בספר תהילים לזכות ללכת בדיוק במקום הפוך מהמקום הצר- 'וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי', וכך גם יאמר- 'רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד'.

הצורר מייצר מצב פיזי ונפשי של לחץ, ושל הכנסה למקום צר ולמיצר. במצב כזה קשה לתפקד ולזכות לחירות, לרוממות נפש ורוח. אדם בן חורין זקוק למצב פיזי ונפשי של הרחבת הלב והדעת – 'וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה', כמו הדברים שמרחיבין דעתו של אדם.

אלא שהצורר, עם כל כוונתו להרע ולהזיק, גורם לעוד משהו הפוך לרצונו- הוא מחזק ומגבש את אלו שהוא צורר אותם, והופך אותם לצרור מגובש ומלוכד- צרור החיים.

כך בחיי הפרט וכך בחיי האומה. לכל אדם ולכל עם יש אפשרות שזהותו תוגדר באופן נגטיבי על ידי אויב שיצרור אותו ויהפוך אותו בעל כורחו לעם אחד ולצרור אחד חזק ומגובש, ויש גם אפשרות אחרת- שהזהות, הגיבוש והלכידות החברתית, ש'צרור החיים' של העם, לא ייבנו כתוצאה מצורר חיצוני, אלא כתוצאה של לכידות ואחדות פנימית, ההופכת באופן חיובי את כל הפרטים שבה- לצרור אחד מגובש מאוחד ומלוכד, צרור חברתי ולאומי שיודע להשכיל לבנות את חייו בהרחבה וברוחב לב.

(פנחס תשפ"ב)