הקורבנות אינם עבור הקב"ה

הקרבנות אינם עבור הקב"ה, שהרי העולם כולו, על כל חיותיו, שלו הוא

פרשת הקרבנות בפנחס לא מתחילה במוספי החגים, כי אם בתמידין: בקרבן התמיד של כל יום, המוזכר גם בפרשתנו וגם בפרשת תצווה.

מפורסמים דבריו של הרב עמיטל בשם המהר"ל (ובעקבות מדרש עלום בהקדמה לעין יעקב), בשבח התמידות וההתמדה בהרגל קבוע של עבודת ה' – בוקר וערב, יום אחרי יום, שהוא לא פחות חשוב מהקרבנות החגיגיים והגדולים של המוסף – מן השיאים והפסגות הרוחניים שאנחנו מחפשים לעצמינו.

מדרש המכילתא לבא (טז) שואל שאלה אחרת על משמעותו של הכבש האחד: "כיוצא בו את הכבש אחד תעשה בבקר. למה נאמר? והלא כבר נאמר "וחייתו אין די עולה" הא מה ת"ל: את הכבש אחד תעשה בבקר. לקבל שכר".

הדברים מוסברים בהרחבה במדרש במדב"ר יב: "כן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי', אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות? אם אנו מקריבין לפניו כל חייתו שדי, ועורכין כל עצי לבנון, אינו מספיק לו. שנאמר (ישעיה מ) 'ולבנון אין די בער וחייתו אין די עולה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן. ואמרת להם 'זה האשה' וגו' ולא שניהם בבת אחת אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' וגו'".

הקרבנות אינם עבור הקב"ה, שהרי העולם כולו, על כל חיותיו, שלו הוא. הקרבנות הם לפי כוחנו. בגדלם ובתדירותם. המשימות שאנחנו לוקחים על עצמנו הן ביטוי סמלי להבנה שלנו מי ברא את העולם, ולהכפפת עצמינו אליו. אין טעם לבקש מעשים גרנדיוזיים, כי אם ביטוי קבוע ויומיומי. בוקר וערב.

על הרקע הזה ניתן להבין את גודל השבר של י"ז בתמוז, שאחד הדברים שאירעו בו הוא ביטול קרבן התמיד: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז […] נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל" (תענית ד ו).

בירושלמי תיאור קשה של הפסקת התמיד: "א"ר לוי אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים, ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל. באותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית".

כשאין כבשים בבוקר ובערב, אין ואקום, והתוצאה הסימבולית היא חזיר (סמל הלגיון הרומאי) העולה בחומה ונועץ בה את טלפיו.

חורבן הבית הוא תוצאה ישירה של הפסקת התמידות.

(פנחס תשפ"ב)