בשפה ציורית אפשר אולי לומר שהמעבר בין יום כיפור לסוכות הוא מעבר מעיסוק באיכות החיים לעיסוק באיכות הסביבה.
שניהם חגים של התבוננות- פנימה והחוצה. בעוד ההתבוננות של יום כיפור מלווה בחשבון נפש, ברצינות וכובד ראש, צום והתכנסות, ההתבוננות של סוכות מלווה בשמחה ובריקודים, ביציאה לסוכה ולטבע ולמרחבי החיים.
יום כיפור עוסק באדם ובכל מה שמרכיב את איכות חייו- הערכים, האמונות, המידות, האישיות, השאיפות, הכישלונות וההצלחות, הנפילות והצמיחות, החטא והתשובה.
חג הסוכות עוסק בכל מה שמרכיב את איכות הסביבה בה האדם חי. הטבע, הצומח, המים, גושי הבטון וזיהום האוויר, החיבור לאדמה והחזרה לטבעי ולשמחה.
ביום כיפור יוצא האדם מעצמו הגשמי, ובסוכות יוצא האדם מביתו הפיזי.
בלשון הצבעים- יום כיפור הוא יום של צבע לבן, וסוכות זה חג של הצבע הירוק.
איכות החיים ואיכות הסביבה כרוכים זה בזה, משולבים זה בזה ומשפיעים זה על זה.
לאט לאט האנושות מתחילה להפנים ולהבין כי האדם זקוק למעטפת של טבע בריא, לשמחת חיים, לנפש בריאה בגוף בריא, לזמן איכות עם עצמו, עם המשפחה ועם הקהילה, ולחיבור לטבע.
חג הסוכות הוא החג היהודי ה'ירוק'. כולו טבע, כולו חיבור לראשוני, לבסיסי, לגרעיני- שבאדם ושביקום. הסוכה והסכך, ארבעת המינים וניסוך המים, שמחת בית השואבה ושמחת התורה, האושפיזין בסוכה והטיולים למרחבי ארץ על ואדיותיה וגאיותיה- כל אלו מגמתם אחת-להחזיר את האדם והעולם להיות 'ירוקים יותר'. ירוקים יותר בדברים שבין אדם לסביבתו, ירוקים יותר בדברים שבין אדם לחברתו, ירוקים יותר בדברים שבין אדם לעצמו, לעצמיותו, לטיבו ולטבעו.
כאשר האדם יוצא בחג הסוכות מבית הבטון והלבנים אל סוכת הטבע- הוא שב ומתחבר למקומות ולריחות היותר עמוקים וטבעיים שבו.
כאשר אדם יוצא מביתו לטייל במרחבי ארץ, לספוג את מראיה, להריח את ריחותיה ולספוג את אווירה של הארץ הזו- הוא שב ומתחבר אל השורשי, הבסיסי והטבעי שבו ושבסובב.
הציווי האלוקי הראשוני שבו צווה אדם הראשון בגן עדן-'לעובדה ולשומרה', עדיין תקף, ובמשנה תוקף, וחל גם עלינו, גם לאחר הגירוש מגן עדן. נוכל להשיב את עצמנו למעין גן עדן מקדם, כשנדע לשוב ולהיות 'ירוקים' יותר- לעצמנו ולסובב אותנו.
כשנדע לעשות את החזרה בתשובה הזו לטבע, נדע גם לחוש ולשמוע כיצד לכל עשב ועשב יש ניגון מיוחד משלו, או אז גם משירת העשבים יעלה ניגון ירוק של שמחה ואמונה.
(סוכות תשפ"ד)