השלטת הזהות היהודית על הזיהוי היהודי – גיור, מומרים וחילוניים

חלק ה'

המתגייר נכנס לכלל ישראל. לפיכך, המסורת ההלכתית נוטה להציע פרשנות רזה למונח "קבלת מצוות", כגון: אישור ההודעה על המצוות הנעשית בטקסט הגיור, התחייבות למול ולטבול או הכרה מודעת של המתגייר בתחולת עול תורה ומצוות עליו. אבל בהיסטוריה של ההלכה הוצעה גם תפיסה אחרת, שלפיה "קבלת מצות" כהתחייבות לשמירת תורה ומצוות, היא מהות הגיור, בלעדיה יחול הגיור, שהוא המרחב בו תקבע הזהות היהודית.

בספרות המחקר תפיסה זו נוסחה על ידי חברי מנחם פינקלשטיין הקובע: "קבלת המצוות היא עיקר הגיור, ומכיוון שבדיני ישראל יכול נכרי להיעשות יהודי רק בגיור – דרך ההצטרפות היחידה לעם ישראל היא בקבלת תורת ישראל. הגיור הוא בראש ובראשונה "כניסה לדת" וכדברי רב סעדיה גאון: "לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". ישראל היה לעם בברית התורה והמצווה" (מנחם פינקלשטיין, הגיור הלכה למעשה, עמ' 33-34) הטקסים הגופניים: מילה וטבילה, הם רק רכיבים מעשיים המממשים את הגיור, שהוא כניסה לדת ישראל. המסקנה הנובעת מכך היא שבהיעדר שמירת המצוות הגיור פוקע.

עמדה זו אינה דרך המלך של המסורת ההלכתית. היא מופיעה בעיקר בעת החדשה, בה הוצבה חלופה יהודית חילונית. הגיור נעשה לזירת המאבק על השלטת הזהות היהודית הרצויה ודחיית הזיהוי היהודי; יהדותו של הגר נבחנת על בסיס הזהות היהודית המלאה, ולא על בסיס הזיהוי היהודי. אם כשל במבחן הזהות הגר אינו יהודי. תהום פעורה בין היהודי מלידה לבין המתגייר. הראשון, יזוהה תמיד כיהודי, יהיו מעשיו אשר יהיו. לעומת זאת זיהוי הגר כיהודי מותנית בזהותו היהודית הממשית – שמירת ההלכה.

מסורת הלכתית שולית הפעילה מנגנון דומה על מומרים, וחילוניים. בספר העיטור יש תשובה מתקופת הגאונים: "בתשובה דקאמי: משום דחילל שבתות אינו כישראל שנאמר: ביני ובין בני ישראל, כל המשמר נקרא ישראל […] הילכך מחלל שבתות בפרהסיא עכו"ם הוא וקידושיו לאו קידושין" (רבי יצחק בר אבא מארי (מיוחס), ספר העיטור, חלק ראשון, קידושין, עמ' עח). כפי שצבי זוהר ואני הראנו בספרנו מעגלי זהות יהודית בספרות ההלכתית, עמדה זו נדחתה מהמסורת ההלכתית, ששמרה על ההבחנה בין השתייכות עקרונית לקולקטיב היהודי הנקבעת על בסיס הזיהוי, ולפיכך משומדים וחילוניים קידושיהם קידושין וגיטם גט.

ברם, בעת החדשה, לנוכח החילון, העמדה שהשליטה את שיח הזהות על שיח הזיהוי עולה מחדש: לא כל מי שזוהה כיהודי מבחינה אתנית משתייך למעגל הזהות הדתית. ביטוי טיפוסי לגישה זו מצוי אצל הרב משה שיק (המהר"ם שיק) המתייחס למחללי שבת: "הנך דהפרו ברית [= חללו שבת המכונה ברית] ולא מיקרי בני ברית ואינם בכלל בני ישראל. שהוא שם למקבלי ברית, והיינו על כרחך משום דחשיבו כמומרים לכל התורה שניתנה בברית […] ואם כן, לכל דיני התורה דבעינן בהו בני ברית, או בני ישראל, חשיב מומר לעבודה זרה או מומר לחלל שבת כנכרי" (שו"ת מהר"ם שיק, אורח חיים, סימן רפא). הרב שיק מודע לכך כי הזיהוי היהודי לא פקע, גם אם הפר את כל התורה. אבל יכול אדם להיות מזוהה כיהודי ועם זאת יורחק ממעגל הזהות היהודי. לפיכך אין חובה להציל מחלל שבת בפהרסיא: "דשבת מיקרי 'ברית' ו'אות' והוא מפר ברית ויוצא מכלל 'בן ברית' […] ואם כן, אין אנו מצווים עליו בלאו ד'לא תעמוד על דם רעך'. דזה יצא מכלל 'רעך' ואינו 'בן ברית'" (שם). הוא מרחיק לכת וקובע שאין חובה למול את בנו של מחלל השבת, שהרי הבן יהיה כאביו (שו"ת, יורה דעה, סימן רלח).

תפיסה זו המניחה כי הזהות היהודית מכוננת אך ורק על ידי תורה ומצוות חייבת לייצר מנגנון גיור שימנע מצבים בהם הגר – סמל ליהודי האידאלי – ייעשה ליהודי מלידה, שזיהויו אינו נקבע על בסיס מחויבותו הדתית. זאת משום שהגר הוא גורם העלול להוות סיכון אם ייסוג ממחויבותו. יש אפוא שני מסלולים למחויבות להלכה: ברית סיני, החלה על כל יהודי מלידה, והתחייבות אישית בתורה ובמצוות החלה רק על המתגייר. הפרדוקס שבמסקנה זו ברור: לא מתקבל על הדעת שההלכה תאפשר שני אופני זיהוי יהודיים, המערערים על ברית סיני. אכן פרדוקס זה לא נעלם מעיני חכמים (ראו למשל הרב אברהם משה מרדכי חברוני, משאת משה, קידושין, סימן מח, עמ' פא).

(שגיא תשפ"ב)