אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')
ספר שמות, שבמחזור קריאתו אנו מתחילים השבת, אינו עוסק ביחידים, כדוגמת המוכר לנו בספר בראשית שעסק באבות האומה. עיקר עניינו של ספר שמות נסוב סביב תהליך לידתה של האומה הישראלית. המונח 'עם ישראל' מופיע לראשונה בפרשת שמות, והראשון שמכיר בתופעה הישראלית ומכנה אותה "עַם" הוא פרעה, אשר מתאר בפני עמו את האיום הדמוגרפי באופן הבא: "ויאמר [=פרעה] אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו". מכאן קצרה הדרך לפתרון הסופי המצרי אשר מבקש להקדים 'תרופה למכה'. "הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף הוא גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". לנוכח תובנה בלתי מוסרית זו יוצאת תוכנית מיצרית לאומית לפיה "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך".
במאמר מוסגר יוזכר, כי כל שיעבוד עם ישראל במצרים אינו אירוע מקרי אלא אירוע מתוכנן ומתוזמן היטב, שפרטיו סוכמו בברית מיוחדת עליה קראנו בספר בראשית. ברית שצדדיה הם הא-ל ואברהם במהלכו מספר הא-ל לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו, דן אנכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול".
פרשת שמות אינה מתארת את כל תקופת העבדות של בני ישראל במצרים, אך היא מעניקה כותרת לתקופה העבדות ומסכמת אותה באופן הבא: "וימררו את חייהם [=של בני ישראל] בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
הא-ל עוקב מקרוב אחרי כל המתרחש במצרים וכאשר מגיע זמנם של בני ישראל לצאת ממצרים הוא פונה למשה ומטיל עליו את התפקיד לשמש 'למנהיג הישראלי' שיוציא את בני ישראל ממצרים. וכך מתארת לנו הפרשה "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי, מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו… הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם". במצב דברים זה מודיע הא-ל למשה: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים".
בשולי הפרשה אנו פוגשים בהופעתו הראשונה של משה בפני מלך מצרים. זו יצרה אפקט הפוך, במקום שפרעה יסכים לבקשתו של משה, פרעה מגיע למסקנה הפוכה, בהבנתו שלעם ישראל יש יותר מדי זמן חופשי, מה שמוביל אותם למחשבות ולבקשות לקיים פולחן דתי, ותגובתו- "ויאמר [=פרעה] נרפים אתם על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'". ולכן פרעה מקשה עליהם עוד יותר את העבודה. אפשרות זו שבעקבות השליחות משה מדרדר את מצבם של עם ישראל ומקשה עליהם עוד יותר, אינה נוחה למשה. ומשה מצידו "מתריס" כלפי הא-ל: "ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני". מסביר המדרש: "באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני הקדוש ברוך הוא". עוד ממשיך המדרש ומסביר עד כמה היה משה נכון ללכת רחוק בביקורת שהטיח כלפי שמיא, וכך לשון המדרש: "בנוהג שבעולם בשר ודם האומר לחבירו למה אתה עושה כן הוא כועס עליו, ומשה אמר לפני הקדוש ברוך הוא למה הרעותה לעם הזה". משה אינו מחפש מילים יפות כדי להביע את טענותיו והוא מטיח כלפי שמיא למה לעשות רע לעם הזה', למה להוסיף על סבלם? כך מסביר מדרש 'שכל טוב': "שבשביל משלחתך הכבידו עבודתם". ור' שלמה יצחקי, מוסיף: "ואם תאמר מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני". ובפירוש 'בכור שור הוא מנסח זאת באופן הפשוט: "למה זה שלחתני: ואם רצונך להרע להם".
הטרוניה של משה כלפי שמיא צריכה להדהד בקרב כל מנהיג שמבקש לשאת באחריות ובהנהגה הישראלית. מנהיג ישראלי אינו יכול לפעול ממקום שפעולתו יכולה להצמיח משהו רע. האומה הישראלית אינה יכולה לשאת שמנהיגיה פועלים כנגדה. על זה בדיוק שמואל בנאום הפרידה שלו מהעם אומר "כי לא מצאתם בידי מאומה".
(שמות תשפ"ב)
