פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)למן בריאתו, בצלם אלוקים, כובש לו האדם את העולם תחת רגליו, רודה בדגת הים ובעוף השמים, מוציא את לחמו מן האדמה, מרבה חוכמה, בינה ודעת, יוצר ופועל, בונה ומכונן.
תיאור נפלא של גדולת האדם (שנמתחה עד שמי רקיע בספרות המוסר מבית המדרש של נווארדהוק) נמצא בספר תהילות דוד (תהלים ח, ו-ט): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים".
אכן, החתירה אלֵי שמים, הרגישות האנושית ומעשי הגבורה, בינות לקפלים, מתגלה האדם לא רק ביופיו אלא גם במלוא כיעורו. כך, כבר במעשה גן העדן, ב"חטא הקדמון", כך במעשה הרצח של אח את אחיו, כך בהשחתה המוסרית של דור המבול ודור הפלגה, וכך במעשים רבים אחרים. עד כדי כך, שבורא העולם ויוצר האדם, מתנחם על שברא את האדם, ומצייר אותו בצבעים קודרים, באמירה מדהימה בחריפותה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו".
הכרזת הקב"ה, על "יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח, כא), מבטאת את הפער החריף בין ההוד וההדר של ברוא בצלם אלוקים, לבין שפלות האדם. השחיתות הייתה לאחד מסממני האדם עוד מראשית ימיו. בפירושו על התורה, מצביע, הרש"ר הירש, כדרכו, על תובנות והקשרים לשוניים מרתקים בין השחיתות האישית לבין מצבה השפל והירוד של החברה. הוא מצביע על הזיקה שבין "שחיתות" לבין "שחת", שנמנית עם משפחת החפירות והבורות. אכן, בעוד שבור עשוי לשמש לתכלית ראויה, דוגמת אגירת מים, שמן ויין, הכורה שחת אינו מתכוון לטובה. נותן הוא מכשול לפני ההולך בדרך, להוליכו אלי אבדון.
יתר על כן: הרש"ר הירש מצביע על הזיקה הפונטית, הצלילית, שבין "שחת" ל"שחד". הנותן שוחד, כורה שוחה לדיין ולחברה, פוגע בשוויון ושם מכשול בפני עשיית הצדק. במתן השוחד, הוא שוחט את היושר והיושרה, מפסיק את מהלך החיים, ומנתק מהם את האדם.
העיר סדום הייתה סמל לשחיתות בהתגלמותה. לא רק שחיתות של אדם אחד, אלא שחיתות של עיר שלמה, חברת חמס, שהפכה את שחיתותה המוסרית והמינית לאורח חיים ולסמלה המסחרי. "הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק [=תומך] במתן פת לחם לגר ולעני ואביון יישרף באש" (פרקי דרבי אליעזר).
נאה דרש הרמ"א עמיאל את משנה אבות (ה, י): "האומר שלי – שלי, ושלך – שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים: זו מידת סדום". הכיצד ניתן להציע הבדל כה קוטבי בין "מידת סדום" ל"מידה בינונית"? פירש הרמ"א עמיאל: "'האומר', לשון יחיד, 'שלי – שלי, ושלך – שלך', אם רק יחיד נוהג במידה זו, זו מידה בינונית. אך אם 'יש אומרים', הרבים נוהגים כן, אם מידה אנוכית זו הופכת לנורמה חברתית, הרי זו מידת סדום".
"מעשה סדום" וחטאותיה אינו מתבטא רק במעילות ענק, אלא גם, ואולי דווקא, בהתעללות ובהתעמרות באותן "נערות קטנות", בדלים ובמסכנים, בחסרות הישע שנתונות למרות אחרים. "מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מילאה את הכד קמח והחליפו ביניהן את הכדים. כיוון שהרגישו אנשי סדום בדבר, נטלוה ושרפוה. אמר הקב"ה: אפילו אני מבקש לשתוק, דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק". וזהו שאומר הכתוב: "הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" – קול זעקתה וצעקתה, בכייה ותחנוניה של הנערה המסכנה, עולה השמימה ובוקע שערי רקיע.
למראית עין, הייתה חברת סדום מלאה ביראת שמים. את הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (יג, יג), ביאר רבי מנדלי מקוצק כדרכו, בחריפות: "ואנשי סדום רעים וחטאים", בכל מה שנוגע למצוות שבין אדם לחברו, אבל "לה' – מאד!", באיסורים ובחומרות שבין אדם למקום, הם היו "לה' מאד", קנאים ומטיפי מוסר לכל העולם.
לצערנו, גם בחברה המודרנית ובמדינת היהודים שהייתה אמורה להיות "אור לגויים", אנו עדים למעשי שחיתות בלתי פוסקים.
יתר על כן: כבר במעשה השחיתות הראשון במקרא, נאמר "ותשחת הארץ לפני הא-להים ותמלא הארץ חמס". כפי שהעירו מקצת הפרשנים, המונח "א-להים" כאן אינו לשון קודש, אלא לשון חול, ופירושו: "בעלי שררה, כגון שרים ושופטים" (מונח זה רגיל במקרא לציון שופטים. ראו לדוגמא: "עד הא-להים יבוא דבר שניהם" ועוד רבים).
אחת הסכנות הגדולות ביותר שניצבות לפתחנו היא שמרוב מעשיי שחיתות נראה בהם מעין "תופעת טבע" בלתי נמנעת, ונשלים עם קיומם, אפילו איננו מסכימים להם וסולדים מהם.
מבחננו האמתי, כחברה יהודית, הוא שנילחם מלחמת חורמה בשחיתות ובגרורותיה, ונשתית את משטרנו על אדני הצדק וההגינות, היושר והיושרה. (וירא תש"פ)
