שינויים במקומן של נשים בבית הכנסת – חלק ב

דומני שלרב יש אחריות מיוחדת דווקא לצד ה"ליברלי" של הקהילה. וזאת משום שמעצם טבעו, הצד השמרני נוטה לתור אחרי הנהגה רבנית ומחפש את מרותה

בשבוע שעבר התחלנו לדון בתפקידו של הרב בדיון הסוער אודות מקומן של נשים בבית הכנסת. דיון שעלול להביא לשסע ואף לפיצול בקהילה. כבסיס לדיון, חשוב להבחין בין שני סוגי רבנים – "ראש ישיבה" ו"רב קהילה". בעוד שראש ישיבה פועל בקהילה הומוגנית מבחינה מגדרית, גילית והשקפתית, רב קהילה פועל בקהילה מגוונת בכל הפרמטרים הללו. ובעוד שראש ישיבה בוחר את תלמידיו בפינצטה ואף רשאי לסלק תלמידים סוררים, רב קהילה אינו בוחר את חברי קהילתו אלא נבחר על ידם. בדרך כלל אין בידו הסמכות להכריע מי יבוא בשערי הקהילה ומי יודר מהם. חילוק זה יוצר הבדל בסיסי בין התפקידים, אך העובדה שרבני קהילות גדלים ומתחנכים בישיבות וכי רבם המובהק הוא לרוב ראש ישיבה, עשויה ליצור בלבול תפקידים חמור, כאשר רב נוהג בקהילתו ע"פ אמות מדה ישיבתיות.

לעניות דעתי, על רב קהילה להתייחס לשאלת גבולות הקהילה כנתון אמפירי ולא כדילמה אידיאולוגית –  עצם העובדה שהשאלה התגלגלה לפתחו של הרב, מעידה כי צדדי הדיון רואים עצמם כחלק מקהילתו, ולכן יש להימנע ממענה רבני המגדיר את עצם נקיטת העמדה בדיון כמחוץ לגבולות הגזרה הלגיטימיים. רב המגדיר שאלה או עמדה בדיון כ"לא בבית ספרנו", נוקט למעשה במתודה של "ראש ישיבה", המבקשת להתמודד עם המציאות על ידי יצירתה מחדש ולא על ידי תיקונה והעלאתה. למותר לציין, כי ישנם מצבים שבהם נדרש רב קהילה לסימון גבולות שכזה, אך דומני שיש למעט בהם ככל האפשר. שרטוט מחדש של גבולות הקהילה לאור דיון במעמד הנשים בתוכה, עשוי לדחוק החוצה חלק מחברי הקהילה, לאו דווקא אל חיקה של קהילה אחרת, ובכך יש משום "דחיית אבן אחר הנופל".

לנגד עיניו של רב הקהילה צריכה לעמוד הדאגה לקהילה "ביום שאחרי" הדיון. על הרב לעשות כל שביכולתו להישאר דמות רלבנטית עבור כל הצדדים והגוונים שבקהילתו. אך ניסיוני הדל מסייג במעט תמונה מאוזנת זו – דומני שלרב יש אחריות מיוחדת דווקא לצד ה"ליברלי" של הקהילה. וזאת משום שמעצם טבעו, הצד השמרני נוטה לתור אחרי הנהגה רבנית ומחפש את מרותה. אם ה"שמרנים" לא ייראו ברב הקהילה את רבם, סביר להניח כי יטרחו "לעשות להם רב" אחר. אך לא כך הם הדברים בצד הליברלי – עבור רבים מהם, אם רב הקהילה לא יהיה רבם, אזי לא תהיה כל דמות רבנית בעולמם. דומני שאחריות גדולה עומדת לרב לא לאבד בידיים את החיבור הרבני היחיד של ציבור זה.

במידה ואכן הדיון הוגדר כדיון המתרחש בתוך הקהילה ולא כדיון המגדיר את הקהילה, אבקש לטעון כי ארבעה מפתחות דרושים לו לרב או למחנך, בבואו לדון בסוגיה מעין זו, וכולם שורשם דומה – אמון, אמונה, אמינות ונאמנות.

רב או מחנך המבקשים לעסוק בתביעה להתחדשות רוחנית והלכתית, נדרשים להביע אמון בכנות הטענות העולות בדיון. לא פעם נגרר הדיון סביב הפמיניזם הדתי למחוזות המבקשים לברר את טוהר הכוונות של המתדיינים – הצד השמרני מאשים את הצד הפמיניסטי בכך שכוונתו אינה לשם שמים אלא לשם שוויון וביטוי עצמי. מנגד, מאשים הצד הפמיניסטי את הצד השמרני בכך שהתנגדותו אף היא אינה נובעת ממקור טהור, אלא מהפחד לאבד את הכוח והשליטה. אלו ואלו מפקפקים בכנות הטענות הגלויות ומייחסים משקל נכבד לרובד הסמוי מן העין. אף אם אכן כך הם הדברים, התייחסות למניעים הנסתרים מייתרת למעשה את הדיון. דומני כי תפקידו של הרב לכוון את השיח לנקודת מוצא המאמינה בכנות הטענות הנטענות, ומתמקדת ברובד הגלוי של הדיון בלבד.

היבט נוסף של סוגית האמון, קשור ביחס לאותנטיות של הרגשות המתעוררים בו. פעמים רבות, השיח הרבני-חינוכי המקובל במקומותינו, מתקשה להביע אמפתיה כלפי קשיים וכאבים שאין לו מזור כלפיהם. פקפוק באמינותם, או הבעת עמדה שיפוטית ע"י הרב ביחס לרגשות המובעים בדיון, עשויים ליצור ניכור ונתק מצדו של האדם החש שרב הקהילה (הנתפס כמייצג את התורה) אינו קשוב למצוקתו כלל. מאידך התחושה כי "עמו אנוכי בצרה", אף כאשר הרב אינו מציע פתרון המניח את הדעת, עשויה לחזק את תחושת החיבור לרב, לקהילה ולעולם הדתי בכלל, על אף הקונפליקט.

בשבוע הבא נעסוק בע"ה בשלושת הרכיבים הנותרים – אמונה, אמינות ונאמנות.

(פנחס תשפ"ב)