למה בכלל לשאול רבנים?

הסיפור הבא התרחש אמנם לפני כעשור, לא הרבה זמן אחרי שנבחרתי לשמש כרב קהילה, אך עדיין כל פעם שאני נזכר בו ובדמויות המעורבות בו, אני מתמלא התרגשות גדולה. באותם ימים, געשה הארץ בעקבות סיפור על אדם מפורסם שנהרג בתאונת דרכים ומשפחתו החליטה לא לתרום את אבריו. השמועה אמרה שזה בעקבות המלצה של רבנים שהגיעו אל המשפחה לבית החולים ושידלו את אישתו ובניו לסרב לבקשת הרופאים לתרום את אבריו.

כמה ימים אחר כך התקשרה אלי אחת החברות בקיבוץ, אישה שהייתה באותם ימים בת כמעט 80 וביקשה להיפגש. באתי אליה הביתה והיא שיתפה אותי בסיפור חייה ובעיקר בסיפור מתיה – בעלה הראשון שנפטר פתאום בגיל צעיר, בנה שמת ממחלה ובתה שנהרגה בתאונת דרכים. וכאן מתחיל הסיפור שבגללו קראה לי – כשבתה נהרגה, באמצע שנות ה-80, היא ובעלה ז"ל החליטו לתרום את אבריה והפכו לאחת מהמשפחות החלוצות בתחום הזה בישראל. מאז היא משתתפת מדי פעם בקבוצת תמיכה להורים שתרמו את איברי יקיריהם. באחת הפגישות האחרונות, התפתח דיון סוער בעקבות אותו סיפור חדשותי על הרבנים שהורו למשפחת הידוען שלא לתרום את אבריו. "אתם הדתיים, למה אתם שואלים רבנים?" הטיחו חברי הקבוצה בחנה, שחזרה מהמפגש נסערת ומרוגשת.

"אני לא מפסיקה לחשוב על זה כבר שבוע", אמרה לי חנה, "אני חייבת להבין מה עבר עלי שם, וחייבת להבין למה באמת הלכנו לשאול רב". השאלה ההלכתית בדבר תרומת איברים, שפוסקי הדורות האחרונים שפכו עליה נהרות של דיו ומלל, נראתה בעיניה פשוטה למדי. היא התקשתה להבין מדוע חשוב היה לה כל כך להתייעץ עם רב.

הבעיה שהפריעה לחנה יותר מכל הייתה שכל מי שעמד איתה באותו יום ששי מר ונמהר בחדר ההמתנה בבית החולים הדסה, כבר אינו בין החיים – בעלה, אחות הקיבוץ ומרכז המשק שנסעו איתם עם היוודע דבר הבשורה, כולם כבר שוכני עפר מזמן. הסתקרנתי מיהו הרב שלפני 35 שנה, כשהדבר עוד לא היה מוכר ומקובל, הורה להם לתרום איברים, וחנה השיבה שזהו הרב עדין שטיינזלץ. "הרב שטיינזלץ בחיים", אמרתי, "איתו אפשר לדבר". אך חנה דחתה את הרעיון על הסף במבוכה. אחרי שבוע חנה התקשרה שוב – "אני רוצה לדבר עם הרב שטיינזלץ. אבל רק בתנאי שאתה תבוא איתי".

כך נסענו בערב חורפי אחד ירושלימה, אל הרב שטיינזלץ. הרב זכר את הסיפור לפרטי פרטים, השלים לחנה הרבה חלקים שהתעמעמו בערפל האבל ובמרחק הזיכרון. כששאלה חנה את השאלה שהציקה לה – "אבל למה הלכנו לשאול רב?" ציפיתי שהרב ידבר על הספק ההלכתי ועל חומרת ההכרעה בו, על אמונת חכמים או על מסירת התורה שבעל פה. אך שום דבר מכל זה לא נאמר. הרב חייך בנועם מבעד לענן המקטרת שלו והשיב – "קורה לאדם כזה אסון, והוא חייב לדבר עם מישהו. אל מי הוא יתקשר? אל עורך המדור הספרותי של עיתון דבר? בשביל זה יש רבנים".

והמשיך ואמר לה: "קהלת אומר 'יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט' – לפעמים הסכלות יקרה מהחכמה. לא לכל דבר שאנשים עושים צריך הסבר רציונאלי משכנע". את ההיגיון שבעצם הפנייה לרב לא תמיד אפשר בכלל למצוא. מסתבר, כך לימד אותנו הרב שטיינזלץ באותה פגישה מרגשת, שלפעמים שאלת רב אינה אלא בקשה לתמיכה, ליווי, חיבוק וחיזוק. ולאו דווקא שאלה חמורה המצפה להכרעה.

יצאנו משם אחרי שעתיים של שיחה, שהיתה עבורי מהמרגשות והמחזקות שזכיתי להן. בדרך הביתה הרגשתי כמו באותו פיוט מפורסם של ראש השנה – "עין במר בוכה ולב שמח", ובעיקר הרגשתי את ההקלה שחשה חנה אחרי השיחה המרפאת הזו. אם הייתי צריך לשים את האצבע על הערב שבו הבנתי שאני רוצה באמת להיות רב קהילה, זה כנראה היה הערב הזה.

(נח תשפ"ב)