האם מותר לחתן זוג כשהאוכל בחתונה לא כשר?

נראה היה לי צורם ומוזר שבזמן שאנו מברכים את יוצר האדם, שאסר לנו והתיר לנו וקידשנו במצוותיו, יעמדו יהודים סביב ויאכלו נבלות וטרפות

כחלק מהליכי הרישום לנישואין שעוברים זוגות המבקשים להינשא כדת משה וישראל, דורשת הרבנות הראשית את תעודת ההכשר של האולם שבו מתקיימת החתונה. אמנם כשרות המזון המוגש בחתונה אינה קשורה במישרין ואולי אף לא בעקיפין לדיני המעמד האישי ולהלכות חופה וקידושין, ואף על פי כן, אחד מתנאי הסף המקובלים לחתונות מוכרות בישראל נכון להיום, הוא כי המזון המוגש בחתונה יהיה כשר.

ניתן להתווכח האם טוב עושה הרבנות בכך שהיא קושרת בין כשרות החופה לכשרות מזון, והאם מדיניות זו מועילה או מזיקה למעמדה של התורה בחברה הישראלית, אך לא בכך דיוננו כעת. עם זאת, כאשר בוחר זוג להינשא בביתו ולא בגן אירועים או באולם כמקובל, מוכנים רשמי הנישואין לוותר על דרישתם לתעודת הכשרות כתנאי לרישום הנישואין, שכן אין לצפות מבית פרטי או ממטבח משפחתי להחזיק בתעודת הכשר רשמית.

לפני מספר שנים פנה אלי זוג חילוני וביקשו שאערוך את חופתם. בפגישות ובשיחות שלפני החתונה סיפרו לי בני הזוג כי התלבטו קשות האם להתחתן כדת משה וישראל או שמא להינשא בטקס אזרחי, חילוני או במסגרת לא אורתודוקסית. לאחר לבטים רבים בחרו בכל זאת להירשם לרבנות. החופה הייתה מתוכננת להתקיים בחצר בית הורי הכלה, וממילא ויתר רשם הנישואין המקומי על הדרישה לתעודת הכשר של המזון המוגש בחתונה. אלא שמעט לפני החתונה, הסתבר לי שלמרות שהחתונה מתקיימת בבית ההורים בפורום די מצומצם, בני הזוג בכל זאת הזמינו שירותי קייטרינג לסעודה. והקייטרינג, כך סיפרו לי כמשיחים לפי תומם, ממש לא כשר…

התלבטתי כיצד לנהוג – מחד גיסא, נראה היה לי כי לא נכון להערים קשיים הלכתיים שאינם נוגעים במישרין לענייני החופה והקידושין על זוג שהתלבט קשות אם בכלל להינשא כהלכה. ברור היה לי כי אם יותנה הרישום בהחלפת הקייטרינג הם יחזרו בהם מהחלטתם להינשא ברבנות ויבחרו באפיק אחר שלא ידרוש מהם דרישה שכזו. מאידך גיסא, הבנתי היטב מדוע יש הגיון רב בדרישה לפיקוח על כשרות המזון המוגש בחתונה, שכן שומרי כשרות רבים כלל לא מעלים בדעתם לברר על כשרות המזון בחתונות, במיוחד כשמדובר בחתונה הנעשית כהלכה. זאת ועוד, עצם נוכחותו של הרב במעמד עשויה להתפרש כ"הכשר" לנעשה באירוע. מישהו מהאורחות והאורחים עשוי להסיק שאם ראה את הרב שותה כוס מים, כנראה שאין בעיה בכשרות המקום וניתן לאכול ולשתות בשמחה.

כמה ימים הלכתי בהתלבטות קשה כיצד לנהוג. הזוג ואני כבר קשרנו קשרי אמון וידידות וההכנות לחתונה כבר בעיצומן וככל שחלף הזמן והתקרב מועד החתונה, היכולת לחזור בי, להתנות תנאים או לעשות מהלכים כלשהם נעשתה מורכבת יותר. משלב מוקדם ברור היה שהזוג לא מוכן לוותר על המזון הטרף. חשתי על בשרי את הדילמה עד כמה נכון וראוי להתעקש על עקרונות חשובים, מבלי להרחיק, להשניא ולהקשות במה שאין בו צורך הלכתי ממשי. לא רציתי להכשיל, לסייע או לחזק ידי עוברי עבירה. אך גם לא רציתי לדחוק זוג שבחר באומץ להינשא כהלכה מלעשות זאת, בחירה שלצערי אינה מובנת מאליה כיום.

לאחר לבטים רבים, שוחחתי עם הזוג בגילוי לב על המורכבות והדילמה שבה אני נתון. הסברתי שלכבוד הוא לי לערוך את חופתם, אך אני חושש שמאן דהוא מהאורחים יפרש את נוכחותי המרכזית באירוע כהסכמה לנעשה בו וכהכשר ואישור לאוכל המוגש בו. ביקשתי שימולאו שני תנאים – הראשון, שכל האורחים ייודעו על כך שהמזון אינו כשר. שכן ישנם יהודים רבים המקפידים על כשרות ברמה זו או אחרת. שנית, שלא יוגש שום מזון, למעט שתיה, עד לאחר החופה. נראה היה לי צורם ומוזר שבזמן שאנו מברכים את יוצר האדם, שאסר לנו והתיר לנו וקידשנו במצוותיו, יעמדו יהודים סביב ויאכלו נבלות וטרפות. לאחר החופה אברכם במזל טוב ואעזוב את המקום והם יעשו כרצונם. כך, נוכחותי במקום לא תיתפס כהכשר למזון המוגש במקום. בני הזוג קיבלו את התנאים באהבה ובהבנה וקיימו אותם כפי שסיכמנו.

הסיפור הזה, שהתרחש בתחילת דרכי כרב קהילה, כנראה שלא היה יכול להתרחש בדורות עברו. ההתמודדות הזו המחישה לי את המורכבות המיוחדת של דורנו, המזמנת לנו כל העת את המתח שבין "שמאל דוחה" ו"ימין מקרבת", ואת האתגר והקושי הגלומים ברצון לחבר בין עם ישראל ותורת ישראל, מבלי לוותר חלילה על אף אחד מהם.

(עקב תשפ"א)