שינויים במקומן של נשים בבית הכנסת – חלק ג

מקומן של נשים בעולם הדתי הינה סוגיה חשובה ויסודית, אך אחת מיני רבות. לא נכון כי היא תהפוך להיות חזות כל ההוויה הרוחנית של הקהילה

בשבועיים האחרונים עסקנו בתפקידו של רב קהילה בדיון קהילתי אודות מקומן של נשים בבית הכנסת. התייחסנו לגבולות הקהילה ולחשיבות האמון כאבן הבסיס של הדיון. נסכם את מסענו בסקירה של שלושה רכיבים חשובים בשיח שעל הרב לכונן בקהילה המתדיינת אודות סוגיות מעין אלו – האמינות, האמונה והנאמנות.

אמינות –

אין ספק כי רב הקהילה רשאי ואף צריך לומר את אשר על לבו ודעתו. אך אל לו לנצל את מעמדו ולעשות תורתו קרדום לחפור בה. שומה עליו לדייק ולהבחין בין אסור ומותר, ראוי ופסול, נהוג או דחוק. בקהילות רבות הרב הוא בעל סמכות בכל הקשור ל"אסור ומותר" אך לא בהכרח בנוגע ל"רצוי ומומלץ". מציאות שבה הרב מבלבל בין המושגים עשויה לגרור משבר אמון, לא רק בין הרב לקהילתו, אלא בין הציבור לשפה ההלכתית כולה, שעלולה להיתפס כתלוית אג'נדה פרטית ולא כביטויו של דבר ה' בעולם.

אמונה –

"אין דברי תורה צריכין חיזוק" קובעת הגמרא בכמה מקומות. עמדה חינוכית-רבנית המרגישה צורך לגונן על דברי התורה מפני הרוחות המנשבות בעולם, מביעה במובן מסוים פקפוק בכוחה של התורה עצמה. אמונתי היא כי התורה אינה זקוקה לשגרירים ולמאבטחים – "המאור שבה מחזירן למוטב". ההתגייסות הרבנית המבקשת להיחלץ לעזרתה של התורה, עשויה להתפרש בציבור כבעלות עליה. רב המציג לקהילתו מודל לפיו – גם הוא כרב זקוק לתורה, אך התורה אינה זקוקה לו, עשוי להתוות דרך אמונית עוצמתית לשומעי לקחו.

נאמנות –

מנהיגות רוחנית, המבקשת לטפח אהבת תורה ויראת שמים, חייבת להיות נאמנה לדבר ה' ורצונו. מרגלא בפומייהו דאינשי ש"הציבור מחפש תמיד את הרב המקל או המתיר", אך ניסיוני כרב קהילה מלמד דווקא את ההפך הגמור. אלו המחפשים הקלות והיתרים ימצאו אותם בדרך כלל לבדם. אלו הפונים לרב, מבקשים לשמוע את דברי ה' כפשוטם – לחומרא או לקולא. פעמים רבות נתקלתי במה שמכנה מו"ר הרב ביגמן "קולא שהציבור לא יכול לעמוד בה"…

חלק גדול ממשברי היהדות מול המודרנה, קשורים בכך שחלק מהציבור לא רואה חפיפה וחיבור בין שימור המסורת וההלכה, לבין קיומו של דבר ה' ורצונו בעולם. רבנים ומחנכים נדרשים להציג במהלך שיח שכזה, לא רק את דבקותם בפורמליזם ההלכתי ואת הקפדתם על מנהג אבות, אלא בראש ובראשונה את נאמנותם הבלתי מתפשרת לקול ה' ולדרישתו מן האדם. שיח שכזה, מניח כי תובעי ההתחדשות אינם פורקי עול ומחריבי המסורת, אלא תמהים וכמהים לשמוע את דבר ה' במציאות המשתנה. ראיה שכזו יש בה לא רק מן הנאמנות אלא גם מן האמון (ע"ע).

חתימה

קונפליקט קהילתי אודות מקומן של נשים בחיים הדתיים, עשוי להיות מסעיר וקשה והשלכותיו עשויות להשפיע למרחוק. אך דומני שעל הרב מוטלים שני תפקידים חשובים הקשורים שניהם בהרחבת המבט על כלל הקהילה. ראשית, בדרך כלל רוב הקהילה אינה לוקחת חלק פעיל בדיון. מיעוט קולני תובע את השינוי ומיעוט אחר, קולני לא פחות, מתנגד בתוקף. כלל הציבור, האדיש ברובו, נע על מנעד רחב שבין שני הקטבים. תפקידו של רב הקהילה הוא בראש ובראשונה להיות רבה של הקבוצה הזו, המהווה את החלק הארי של הקהילה.

שנית, מקומן של נשים בעולם הדתי הינה סוגיה חשובה ויסודית, אך ככזו היא אחת מיני רבות. לא נכון ולא ראוי כי היא תהפוך להיות חזות כל ההוויה הרוחנית של הקהילה, המגדירה "הלנו אתה אם לצרינו". דומני כי חלק מתפקידו של הרב בדיון כרוך בפתיחת הצמצם והרחבת התוכן של החיים הקהילתיים, כך שלא יושמו כל הביצים בסל אחד, שמא חלילה יישמט הסל ותאבד הקהילה…

כבר עמדנו בהתחלה על כך שמדובר בקונפליקט מורכב שאינו בר גישור וכי עוצמתו החריגה נובעת מכך שכל אחד מן הצדדים הנצים סבור שאם לא תאומץ תפיסת העולם שלו, יהיה זה סופה של היהדות. על אף התהום הפעורה בין שתי עמדות אלו, אפשר שדווקא החשש הזה הוא המפתח ליצירת השותפות ו"הבריאות הנפשית הקהילתית" שבה פתחנו – המכנה המשותף המשמעותי ביותר לשתי הקבוצות, הוא חשש כן ואמתי לעתידה של היהדות וכמיהה ומסירות לכך שהיא תמשיך להתקיים בעולמנו רב התמורות. אפשר שהחשש והרצון המשותפים הללו, הם הדבק המאגד עמדות כה רחוקות הנאבקות זו בזו, והופך אותן לגוף אחד – לקהילה.

(מטות תשפ"ב)