כשהילד יוצא מהארון

"הרב, איך משנים את זה?"

אנשים מבקשים לדבר עם הרב על כל מיני נושאים. חלקם נושאים תורניים מובהקים כדוגמת שאלות הלכתיות, קושיות בלימוד או סוגיות חינוכיות, וחלקם נושאים אישיים שלא בהכרח קשורים לחיים הדתיים והרוחניים שלהם. הרב אמנם הוא לא תחליף לטיפול פסיכולוגי ובטח לא לייעוץ רפואי, ובכל זאת לא פעם מבקשים חברות וחברי הקהילה עצה, הכוונה או סתם אוזן קשבת דווקא מהרב.

את השיחה שאתאר להלן, ושיחות דומות לה למדי, ניהלתי בשנים האחרונות עם עשרות זוגות הורים – חלקם מתוך הקהילה שלי, חלקם הורים לתלמידות או תלמידים שלי, וחלקם מרחבי הקהילה הדתית שהגיעו לשוחח ולהתייעץ באותו נושא. אני כותב את הדברים כי אני מניח שנושא שהביא עשרות זוגות לשיחה שכזו, ודאי מעסיק עוד הורים רבים שלא פנו מכל מיני סיבות.

לפני כמה שנים, ביקש להיפגש איתי זוג הורים. בשיחה המקדימה הם לא פירטו במה העניין. רק אמרו שמדובר בעניין משפחתי מורכב הנוגע לאחד הבנים שלהם, ומבין השיטין ניכר היה שהדבר בוער ודחוף, וכדאי לעשות מאמץ להיפגש בהקדם האפשרי. נפגשנו בשעת ערב מאוחרת אצלי במשרד וכבר כשנכנסו נראה היה לי ששפת הגוף שלהם זועקת כאב ומבוכה.

השיחה התחילה והלכה קצת סחור סחור. הם סיפרו שעוברים עליהם ימים קשים, והאישה ציינה שכבר כמה שבועות היא לא ישנה כמו שצריך. לקח להם כמה דקות להרגיש בטוחים מספיק כדי לשתף אותי בלב העניין, להטיל על שולחן חדר העבודה שלי את הפצצה הגדולה שבגללה הם באו. לפעמים נראה לי שאם יש מיומנות שצריך רב קהילה זו היכולת לא ליפול מהכיסא. לא להתמוטט כשאנשים מניחים לפניך את מה שנראה בעיניהם כקשה מנשוא.

כשאזרו אומץ, הם סיפרו שהבן שלהם, בחור ישיבה בן 23, שיתף אותם לאחרונה בכך שהוא הומוסקסואל. הוא אמר שהוא שומר את הסוד הזה כבר שנים רבות והוא אינו יכול ואינו רוצה לשאת זאת לבדו. הוא בחר לשתף את הוריו, שקיבלו את הדברים בנחת ובאהבה, חיבקו אותו בחום והבהירו לו שהם איתו ולצדו, אך אותה שיחה לא נותנת להם מנוח, ובעקבות הדברים הם ביקשו לבוא ולשוחח דווקא עם רב.

האבא, איש טוב ויקר, סירב להשלים עם המציאות המאתגרת שהתגלגלה לפתחו. הוא חזר וביקש לאורך שיחתנו המשותפת שנמצא יחד איש מקצוע שיעזור לבן שלו "לצאת מזה" – "אני בטוח שמי שרוצה באמת יכול לשנות את זה", אמר לי שוב ושוב. הוא הדגיש כל הזמן שהוא רוצה רק את הטוב והאושר לילדים שלו, והדברים נכרו למרחוק בכל מילה ומילה שאמר. דווקא בגלל זה כל כך חשוב לו שהבן שלו ילך לטיפול שיתקן לו את הנטייה הזו ויעזור לו להקים משפחה "נורמלית". האמא, היתה אמנם פחות נחרצת, אך גם היא רצתה עצה והכוונה – איך לעזור לבן שלה להשתנות.

עוד לפני כל הפתרונות, העצות וההצעות, נראה היה לי שמחובתי לנחם אותם. כשנולד לנו ילד, אנו מלאים תקוות וחלומות עבורו, ואחד המרכזיים שבהם הוא שימצא כלה, יתחתן איתה ויחד הם יביאו ילדים. כשאותו בן "יוצא מהארון" חווים ההורים אובדן של החלום והתקווה שהם דמיינו עשרות שנים, והצער על האובדן הזה הוא דבר שחשוב לתת לו מקום.

הקונפליקט בין הנטייה המינית האותנטית לבין האיסור ההלכתי החד משמעי הוא בעיני השאלה הרוחנית הכי גדולה בדורנו. אם בדור הקודם עולמות רוחניים התמוטטו נוכח השאלה "איפה היה א-לוהים בשואה", בדורנו שאלת יחס התורה ללהט"בים היא בקרב צעירים רבים הסוגיה הבוערת ביותר.

ואחרי שבכיתי יחד איתם, וחזרנו על דרישותיה הברורות של התורה, ועל הדאגה והמחויבות לילדינו ולשלמות המשפחה, האבא חזר ושאל "איך אפשר לשנות את המציאות הזו?" ואמרתי לו בערך כך –

"למרות שלמדתי לא מעט את הנושא, אין לי מושג איך נוצרת הנטייה המינית והאם ואיך ניתן להשפיע עליה. אתה אומר שאתה בטוח שאם רוצים אפשר לשנות אותה, ואתה אומר גם שאתה רוצה רק טוב ואושר לילדים שלך. ולכן, ברשותך, אשאל אותך – אם הבת שלך, תספר לך מחר שהיא יוצאת עם בחור שעבר טיפול כזה בהצלחה – האם תמליץ לה להתחתן איתו?"

הוא שתק דקה ועוד אחת. ואז ניגב דמעה ועוד אחת.

קם, חיבק אותי ואמר – "הבנתי. תודה".

שנה אחר כך, בערב ראש השנה, הוא שלח לי הודעה קצרה – "הרב, שנה טובה. תודה על השיחה ההיא. הצלת לנו את המשפחה".

(חיי שרה תשפ"ב)