שינויים במקומן של נשים בבית הכנסת, חלק א'

לפני כמה שנים התעורר בקהילתנו ויכוח סוער במיוחד – קבוצה של נשים וגברים העלתה דרישה תקיפה להתחדשות בכל הקשור במקומן של נשים בקהילה, בבית הכנסת, בתפילה, בלימוד התורה ועוד. כצפוי, הדרישה עוררה שלל דיונים והתנגדויות – הלכתיות, חברתיות, תרבותיות, חינוכיות ועוד. לאורך הדיון, התלבטתי רבות לגבי תפקידו של רב הקהילה בדיון שכזה. את התובנות שלמדתי במהלך הדיון שהתקיים (ולמעשה עדיין נמשך) אצלנו, אשתף כאן בשלושת השבועות הקרובים.

סוגית מקומן של נשים בעולם הדתי היא אחד הקונפליקטים החריפים, המטלטלים את ספינתנו הרוחנית. סוגיה זו הינה צומת סואנת בה מצטלבים – דת ומוסר, מסורת וחידוש, הלכה ומודרנה, קודש וחול, התחברות ומחויבות ועוד. קהילות הנדרשות להתמודד עם מתח זה, עומדות בפני מבחן רב עוצמה, המבקש לבדוק את הנחות היסוד שבבסיס אמונתנו וזהותנו הדתית. לא בכדי הפך נושא זה לאחד הנושאים העשויים להסעיר דיונים, לעורר חרמות, ואף לפצל קהילות. דיון באופן שבו מתמודדת קהילה, על ראשיה, שריה וחבריה, עם התביעה הפמיניסטית להתחדשות בעולם הדתי, עשויה להוות מודל לאופן שבו ראוי לגשת לסוגיות דומות ומקבילות.

בראש ובראשונה עלינו לברר מדוע סוגית מקומן של נשים בעולם הדתי הינה סוגיה כה משמעותית, עד שהדיון בה תמיד קשה וסוער, עתיר ברגשות עזים והשלכות מרחיקות לכת על חיי הקהילה והפרטים החיים בה. נראה לי כי חשיבותו ועוצמתו של הדיון נובעת משני גורמים עיקריים – הראשון הוא האקטואליות הקיצונית של סוגיה זו. אין מדובר בשיח תיאורטי אלא בשאלה שלה אינספור השלכות מעשיות, כמעט בכל מעגל של החיים הקהילתיים – תפילה, לימוד, ימי חול, שבתות וחגים, קידוש, סעודה משותפת וטקסי חיים שונים – בכולם עולה סוגית מקומן של הנשים בכל כובד משקלה. למעשה, קשה להעלות על הדעת מסגרת קהילתית כלשהי, שעצם קיומה לא מעורר קושיות מורכבות בתחום מקומן של הנשים.

אך לא רק שכיחות המפגש עם הסוגיה הפמיניסטית הופכת את הדיון לכה סוער. עיקר חומרתו של הדיון נובעת מכך ששתי עמדות הקיצון המתנצחות בו, רואות במפלתן חורבן ובהצלחתן הצלה. מחד, עמדה הסוברת שאילולא ישתנה מעמדן של נשים בעולם הדתי, תאבד היהדות את הרלבנטיות שלה לעולם המודרני ותאבד חלילה מן העולם. ומאידך, עמדה הסוברת שאם ישתנו או יתערערו הנחות היסוד המסורתיות, אזי תאבד היהדות את צורתה ותוכנה, ותאבד חלילה מן העולם. ראייה קיצונית זו מחריפה את הדיון בשני היבטים – ראשית, בגלל הממד האפוקליפטי הקיים בשני הצדדים, הרואים במפלתם את "סופה של היהדות". שנית, בגלל העובדה שמדובר ב"משחק סכום אפס" – קרי, שכל הצלחה של צד אחד נתפסת אוטומטית כהפסד של הצד השני.

היבט נוסף של הדיון, שמצטרף גם הוא להפיכת הדיון לכה משמעותי, הוא שסוגית מקומן של נשים בחיים הדתיים הוא למעשה דיון בסוגיה הבסיסית ביותר בעולם הדתי היהודי, שעליה התפצלו קהילות וקמו זרמים חדשים והיא שאלת היחס שבין הפורמליזם ההלכתי למהות שאותה הוא מבקש לייצג. דומני שישנה הסכמה רחבה על כך שהפורמליזם ההלכתי ביחסו לנשים, מבטא עמדה שאינה תואמת את העמדה השולטת במקומותינו בסוגיה זו. מניסיוני החינוכי והרבני הדל למדתי, כי פער אדיר זה מפיל חללים רוחניים רבים. אלא שגם ניסיונות הגישור על הפער הזה בדמות ויתור על דבקות בפורמליזם ההלכתי שבידינו, מביאים בסופו של דבר רבים להתרחק מדרך התורה.

הבנת מרכזיותה ושכיחותה של הסוגיה בחיינו הרוחניים, כמו גם הבנת האמוציות החריגות הקשורות בה, מובילה להכרה שכאשר מתעורר דיון שכזה בחייה של קהילה, אין מדובר ב"בעיה" שצריך לפתור, אלא באתגר שעל הקהילה ללמוד לחיות בצדו ובצלו. אין מדובר בקושיה שניתן לתרץ או בסבך שיש להתיר, אלא באתגר שיהפוך להיות חלק מהד.נ.א. הקהילתי בכל אשר תפנה (אלא אם הקושי יגבר עד כדי פיצול הקהילה).

אחת ההגדרות הקיימות בעולם הפסיכולוגיה למושג "בריאות נפשית", היא היכולת להכיל קונפליקט. אדם הבריא בנפשו מסוגל לשמור על תפקוד סביר ומצב רוח תקין לאורך זמן, גם תוך שהוא מתמודד עם קונפליקט. כך גם במערכות יחסים בינאישיות וכך גם בתפיסה העצמי שלו. דומני שלאור דברים אלו, ניתן לומר כי אחד מתפקידיו המרכזיים של רב קהילה הדנה בסוגיות הנוגעות למעמד האישה, הוא בראש ובראשונה לנסות לכונן "בריאות נפשית קהילתית" . משמע – לאו דווקא למהר להכריע במחלוקת ולסיים את הדיון, אלא לאפשר ולהכיל את הקונפליקט המורכב שילווה את חיי הקהילה בכל אשר תפנה מעתה ועד עולם.

(בלק תשפ"ב)