אולי בעצם לא כדאי שיהיה לקהילה רב?

באופן פרדוקסלי – הצלחה של מנהיג רוחני היא באבדן הצורך בו. בעשיית מקום רחב לצמיחה רוחנית של הציבור לצדו

לפני כמה שנים, באחד מימי שישי אחר הצהריים התקשר אלי אחד החברים בקיבוץ ואמר: "יצאתי לרוץ בשדות וראיתי שהעירוב קרוע, לטיפולך". ורגע אחרי שהודיתי לו, וסגרתי את הטלפון, התמלאתי צער על השיחה הזו. בשביל למתוח מחדש את חוט העירוב שנקרע לא צריך להיות רב גדול ולא דרושה הכשרה הלכתית מקיפה. מה שכן צריך זה רישיון לטרקטור או למלגזה שיאפשר להגיע לגובה הדרוש בתוספת קמצוץ של יכולת טכניות. לבחור שהתקשר אלי, כמו לרוב מוחלט של חברי הקיבוץ, יש את שניהם. למען האמת, הגבר היחיד בקיבוץ, פחות או יותר, שאין לו את הכישורים הדרושים לתיקון העירוב, זה הרב. עירוני שכמוני. הבחור שהתקשר אלי שומר שבת לא פחות ממני, וכפי שראינו בהחלט אכפת לו מתיקון העירוב ומהבעיות שיתעוררו בהיעדר עירוב תקין. אם לא היה רב במקום, יש להניח שהוא היה משנס מתניו ופותר את הבעיה, אבל מרגע שמונה רב לקהילה, כל מה שנותר זה "להודיע לאחראי" – ומאותו רגע והלאה עברה האחריות מאותו חבר מודאג לכתפיו של הרב.

הסכנה הגדולה במינוי רב בקהילה היא שהוא יהפוך לקצין הדת, מעין "מרכז ענף קודשא בריך הוא", שיחזיק עבור כולם את כל מה שקשור ביידישקייט, והאחריות של החברים והחברות לחיים הרוחניים שלהם תלך ותפחת. כך קורה גם בשיעורי תורה – כשאין רב בקהילה, האחריות לדרשות ולשיעורים מוטלת על חברות וחברי הקהילה והם מתחלקים ביניהם במשימה הזו. מינוי של רב מנוון את השריר הזה. הדרשות והשיעורים הופכים לא פעם לתפקיד המרכזי של הרב, והחברות והחברים הופכים לאט לאט לשומעים פאסיביים. נכון שיש יותר שיעורים, ולפעמים גם הרמה גבוהה יותר, ועדיין המחיר הזה לא זול בעיניי.

לכאורה אפשר לומר שהרב פשוט יכול לדאוג לא להשתלט על כל השיעורים והדרשות, אך זה הרבה יותר מורכב מזה. משום שרב חדש בקהילה שמנסה להתמקם במרחב ולמצוא מקום משמעותי, מאד רוצה שיזמינו אותו ויתנו לו במה. שיבקשו ממנו לדרוש או לתת שיעור, שיתקשרו אליו בשאלות, וכן, גם שיודיעו לו כשנקרע העירוב. והריקוד העדין בין שני הקצוות האלה הוא מורכבות גדולה. כי אם מתארגן ערב לימוד בלי הרב, זה הישג גדול ומבורך של קהילה הרואה בתורה קניין ממשי של חבריה. ואם דבר התורה באירוע ציבורי כלשהו נאמר על ידי אדם אחר שאינו "הרב", זה מעיד שהציבור מרגיש שהתורה שלו, שהיא חלק מעולמו, שהוא לוקח אחריות עליה. ועם כל השמחה על כך, מנקרת בי כל הזמן המחשבה – אם כך, אז בשביל מה צריך אותי? והאם לפחות בשם ה"מעמד", צריך שהרב יהיה זה שמדבר, דורש, מלמד?

רוב הרבנים והקהילות שאני מכיר, בוחרים בדרך כלל באפשרות השנייה. כשיש משהו עם ריח של יהדות – שיעור או דבר תורה, קביעת מזוזה או תפילה מיוחדת, הרב מקבל או לוקח את המשימה, והציבור נותר להתבונן מן הצד.

מאז שאני רב קהילה קל לי להבין את יהושע שנלחץ כשהוא רואה את אלדד ומידד מתנבאים במחנה. "אדוני משה כלאם", הוא צועק מיד. נבואה זה התפקיד של משה, ואם אחרים ייכנסו לנעליו, לך תדע מה זה יגרום למעמדו. אך רק ענק כמשה, מסוגל לא להילחץ ולהשיב מיד "המקנא אתה לי?" – המנהיג, הנביא או הרב, אינם הנושא ואינם התכלית. מהות הענווה היא בהבנה ש"מי יתן כל עם ה' נביאים". באופן פרדוקסלי – הצלחה של מנהיג רוחני היא באבדן הצורך בו. בעשיית מקום רחב לצמיחה רוחנית של הציבור לצדו.

כשמתקשרים לרב לבקש ממנו שיקח על עצמו משימות רוחניות, דתיות או לימודיות שגם אחרים יכולים לבצע, כדאי שהוא יהיה מוכן להיענות בחיוב, אך חשוב לא פחות שלא ימהר להידחף לשם. כדאי שיעשה מקום לאחרים לצדו, שיעודד את הציבור לקחת אחריות, שיאפשר לאלדד ומידד להתנבא בלי הפרעה ואפילו ישמח בזה. כדי שהציבור יצמח וישגשג מבחינה רוחנית, דרוש מנהיג כמשה שמסוגל לוותר על השליטה.

לחילופין, הרב פשוט יכול להוציא רישיון למלגזה…

(וישב תשפ"ב)