פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)התבוננות מעמיקה בטקסט השגור כל כך של עשרת הדיברות מעלה תהיות באשר לאופן קיומה במאה ה-21. החובה אותה חובה. המצוות אותן מצוות. אבל אופן קיומן משתנה לפי חליפות העתים ותמורות הזמנים.
ביטוי נוקב לשוני שחל בעניין כיבוד אב ואם בדורנו נתן מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", בדברים ששמע ממנהל אחד מבתי האבות במיאמי שבארצות הברית, בתום ביקורו במקום.
"ילדי הדיירים כאן", סיפר המנהל, "גרים מרחק אלפי ק"מ מכאן. בניו-יורק, סיאטל, לוס אנג'לס, וושינגטון ושיקגו. יש ביניהם שלושה סוגים: הסוג הראשון הם אותם ילדים השולחים מדי חודש המחאה עבור מגורי הוריהם כאן, שאליה מצורפות כמה מלים, לפעמים אפילו זה לא. מכל מקום, ההורה יודע שילדו זוכר אותו לפחות פעם בחודש".
"הסוג השני", המשיך המנהל, "הוא של אותם ילדים ששולחים בכל חודש את ההמחאה ישירות למשרד. אמנם לא להורה, אבל לפחות הם מראים שעדיין זוכרים הם את הוריהם".
"אבל", חתם המנהל ואמר, "הגרועים ביותר הם אלה שמסתפקים במתן 'הוראת קבע' לבנק. הפקיד שולח את הכסף מדי חודש, מבלי שהבן יודע אם אביו עדיין בחיים אם לאו. הכל פועל באופן אוטומטי".
יהודי אינו יכול להסתפק ב"הוראת קבע". עליו לכבד את אמו ואביו בגופו, לא רק בממונו. באופן ישיר, לא עקיף.
"איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא".
בעוד מסכת ה"מורא" מתבטאת ב"לא תעשה", באיסורים, מסכת ה"כבוד" מתמקדת כולה ב"עשה", בציוויים יומיומיים, שגרתיים ונעדרי הילה או הרואיות: מאכל ומשתה, הלבשה והנעלה, הכנסה והוצאה.
למותר לומר שבעולמה של יהדות לא פחות מה"מה" חשוב גם ה"איך", הדרך. ובלשון חז"ל: "יש מאכיל לאביו פסיוני [=עוף משובח] וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא".
במציאות החיים המודרנית רבים מהילדים אינם סמוכים עוד על שולחן הוריהם, אף לא סמוכים תמיד לביתם. לצד המרחק הגיאוגרפי, גם מרוץ החיים פוגם לא אחת ביכולתם של ילדים לקיים ציוויים אלה בגופם וכראוי להוריהם.
מצד אחד, הברכה שבהארכת תוחלת החיים בימינו מביאה לכך שמצווה זו מקוימת לעתים על פני שבעים ואפילו שמונים שנה, מציאות שבדורות קודמים יכלו רק לחלום עליה.
מצד שני, למרבה הצער ולדאבון לב, הארכת תוחלת החיים אינה כרוכה תמיד באיכות חיים. משכך, כורכת היא בכנפיה לא מעט שאלות: מוסריות, אתיות, הלכתיות, כלכליות, חברתיות וחינוכיות.
כך, למשל, האם עדיף לילד לשכור להוריו שירותים של עובד המיומן בטיפול בזקנים (וכך, במיוחד, כאשר הם ל"ע סיעודיים, דמנטיים או סובלים מאלצהיימר), מי שיוכל להיות לצדם ולסעדם בכל שעות היום ויראה בכך את עיקר עיסוקו, או שמא עדיף לקיים מצווה זו רק באמצעות בני המשפחה ללא סיוע מבחוץ, אך במחיר איכות הטיפול והרגישות הראויה עקב העומס האחר שמוטל על שכם הילדים; ומה באשר לבחירה הקשה בין דיור מוגן לבין המשך טיפול בבית?
וטרם דיברנו בחלוקת הזכות והמצווה (ולא ח"ו "הנטל" או "העול", כלשון ימינו) בין בני המשפחה, או בסדרי עדיפויות בטיפול באב לעומת הטיפול באם כששניהם נזקקים לסיוע.
הדילמות הספציפיות הן חדשות, והוצעו להן פתרונות שונים. אך עיקרה של הסוגיה, העימות בין ערכים נוגדים, ימיו כימי עולם.
כבר בתקופת חז"ל התלבטו חכמים הראשונים בשאלות אלה (כגון "משל מי?", האם מימון הטיפול צריך להיעשות מנכסי ההורים או הילדים?), ולימים הורחבה היריעה והייתה למסכת שלמה של ערכים מקבילים ולעתים נוגדים, כגון מצוות תלמוד תורה, עלייה לא"י, בחירת בן זוג, קביעת מקום מגורים, לימודים במוסד חינוכי מסוים או שירות בצבא כשכל אלה עשויים לעמוד בניגוד לרצון ההורים.
קצרם של דברים: כנושאים אחרים, גם מסכת כיבוד אב ואם ויישומה היא אחד האתגרים הגדולים שניצבים לפתח עולמנו וראויה לעיון וללימוד, ובעיקר לשמור ולעשות.
(ואתחנן תשסח)
