הרב שי פירוןהרב שי פירון
רק לפני ארבע מאות שנה נכתבה התשובה הבאה. רבי יעקב חאגיז, מגדולי דורו שחי בפאס שבמרוקו, בקושטא שבתורכיה, באיטליה ובירושלים התייחס לשאלה הלכתית שבאה לפניו: אדם בעל מוגבלות חלה כך שהיה צריך לחלל עליו את השבת כדי להצילו. על אף איסורי השבת חובת ההצלה היא מצווה גדולה, "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". האם החובה ההלכתית תשתנה כשמדובר באדם עם מוגבלות? הרב חאגיז מתקשה להכריע בשאלה בעיקר משום שהוא לא בטוח שיש להגדיר את בעל המוגבלות כבן אדם: " ומשמע דאין נקראין אדם אלא משום דאתי לאחלופי (=עלול להחליף), כלומר בצורת אדם כמו הקוף ומטעם זה יש לומר דאין מחללין עליהם שבת". הקושי הגדול בהכרעה ההלכתית גרם לרבי יעקב להוסיף שראוי להתפלל על כך שאדם בעל מוגבלות לא יחלה בשבת. כך נוכל להתחמק מהכרעה בשאלה קשה כל כך.
האם תשובה זו מייצגת את עמדתה של היהדות ביחס לאנשים עם מוגבלות? ניתן להצביע על שורה של מדרשי חז"ל הרואים את המוגבלות כעונש (ואיך מרגיש ההורה כ"העונש" מסתובב תדיר בביתו? ומה יחסו של הילד להוריו שבגינם בא עליו הסער הגדול הזה), בתורה השתמשו בדימויים הלקוחים מעולם הלקויות כביטוי לסטיות מדרך הישר ("כי השוחד יעוור עיני חכמים), וכהן בעל מום לא יוכל להשתלב בעבודת הקודש, מה שפוגע בזהות הגרעינית שלו ככהן.
האם תפיסה משקפת את יחסה של ההלכה היהודית לאנשים עם מוגבלות?
בחינה מעמיקה מצביעה על תמונה מורכבת בהרבה. ראשית, מסתבר שחלק גדול מהכתיבה המדרשית וההלכתית הותאמו ליחס הכללי של החברה לאנשים עם מוגבלות. כשהחברה התרגלה לנוכחותו של הכהן הנכה, התירו לו חכמי ההלכה להיות שותף לאחיו הכוהנים.
במקרים רבים הגיבוש של השפה ההלכתית תלוי ביחס הערכי והתרבותי של החברה לנשואי הדיון. דווקא בשל כך חשוב השיח המעמיק מסביב למקומם של אנשים עם מוגבלות במדינה יהודית ודמוקרטית.
כיום, המניע לשינוי מעמדם של אנשים עם מוגבלות בהלכה נובע, בדר"כ, ממניעים של רחמים וחמלה. כך, קבוצות גדולות של אנשים שומרי תורה ומצוות הקימו ארגוני חסד העוסקים בהשאלת ציוד רפואי, בתמיכה רגשית, בליווי המשפחות, ועוד. אולם מעטים הם בתי הכנסת נגישים המאפשרים לאדם עם מוגבלות לעלות לדוכן הקריאה לתורה בעצמאות ובכבוד.
מעטים הם המקוואות המאפשרות לנשים עם מוגבלות לקיים אורח חיים דתי ללא נסיעה למרחקים.
רבים המקרים בהם משפחות של ילדים עם מוגבלות קוגניטיבית, פיגור קל אוטיזם או תסמונת דאון פונים לזרמים לא אורתודוכסיים כדי לקיים חגיגת בר מצווה או בת מצווה לילדם. הם חשים ששם יקבלו אותם בכבוד. כאן, אולי, יעשו להם טובה.
מקומם של אנשים עם מוגבלות בשיח הדתי במדינה יהודית ודמוקרטית הוא דוגמא אחת המבקשת להבהיר את חשיבות העיסוק בגיבוש זכויות האדם במדינה יהודית.
חשיפת רבדים שונים בספרות השו"ת מגלה פוסקים רבים המבקשים להעניק לאדם עם מוגבלות מקום של כבוד בחברה. אני מניח
חלק מפוסקי ההלכה ראו את ההלכה כמי שמגיבה להתנהגות הסביבה. אולם, להלכה תפקיד מכריע בחברה המדברת על הנכה ולא אליו, בחברה המביעה חמלה ומתפעלת מנכים בעלי כישורים מיוחדים תוך ביטול היחס השוויוני לאדם עם מוגבלות המתמודד עם שורה של קשיים קיומיים יום יומיים. דמותם של "נכי על", אנשים שהצליחו בדרך הירואית להתגבר על המגבלות שלהם, מטשטשת את זכותם של "הנכים הרגילים" להפוך לאנשים, שווי זכויות, עם מוגבלויות הדורשות יחס מיוחד.
השיח הנבואי הפונה בשפה טהורה לגר ליתום ולאלמנה מהווה תשתית ראויה למפגש שבין שיח אזרחי לשיח הלכתי שבסופו נוכל לומר: "חביב אדם שנברא בצלם" – כל אדם.
(בשלח תשעא)
