למה יש רציחות שהן בסדר מבחינתנו?

רציחות בהקשר אחד מחלחלות ומתדרדרות למקומות אחרים, ומי שסובר שהדברים ייתחמו רק בעם מסוים או בהקשר מסוים – טועה

״וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ״. יחסה של התורה לשפיכות דמים הוא מורכב מאוד. מחד גיסא, היא מנהלת מלחמת חורמה נגד שפיכות דמים. היא עוסקת בו כבר בסיפור הראשון במציאות של חיינו – לאחר גירוש האדם מגן עדן, ומעשה קין והבל מלמד את החומרה הגדולה של מעשה זה; איסור שפיכות דמים אינו קשור רק לבעלי ברית האומה עם הקב״ה. הוא מופיע כבר בפרשת נח, ״שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם א-להים עשה את האדם״, והרבה לפני שהוקם העם היהודי. גם הנימוק לאיסור שפיכות דמים הוא בריאת האנושות כולה בצלם א-לוהים, ועל כן קיים איסור לפגוע בו; למותר לציין כי ״לא תרצח״ מופיע כאיסור קטגורי בתורה ואין הוא מבחין בין אנשים. אסור לרצוח. יש עוד פרשיות המלמדות על היחס המיוחד הזה, ובפרשה שלנו אנו למדים כי אסור לנו להחניף את ארץ הקודש בשפיכות דמים.

מאידך גיסא, אנו מוצאים דינים רבים בתורה הקשורים דווקא לשפיכות דמים, כגון: מצוות מלחמה, עונשי מיתה על ידי בית דין, בא במחתרת, דין רודף ועוד. היחס הוא אפוא מורכב מאוד, וכמו בהרבה מאוד נושאים הקשורים בהתנהגות המוסרית של האדם – היחס לשפיכות דמים תלוי מאוד גם בהקשר, ובמפגש עם ערכים אחרים ומצוות מגוונות. ברם, נקודת המוצא החדה היא ראיית שפיכות דמים בחומרה גדולה.

דווקא אנחנו, המאמינים בקדושת הארץ ובהיותה מקום שבו נמצא המקום שאותו איווה הקב״ה למושב לו, נקראים להיאבק בשפיכות הדמים. שכן, בפרשה שלנו נאמר כי הארץ עצמה נפגעת כאשר מתרחשים בה מקרים של שפיכת דם, בדיוק כפי שנכתב בפרשת אחרי מות על חטא העריות. קדושת הארץ מחייבת אותנו להחמיר בכך: במניעת תאונות עבודה, בזהירות בנהיגה, בזהירות במקומות רחיצה בים וכדו׳.

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשפיכות דמים שמתרחשת במזיד. לעתים אנו שומעים על רציחות במאבקי עבריינים, ופוטרים את עצמנו מלראות בכך עניין הנוגע לנו, ואפילו יש המרוצים מכך שהם הורגים האחד את השני; לעתים אנו נעשים אדישים לרציחות בתוך המשפחה, ועוד מעיזים לכנות את זה ״על רקע רומנטי״. כאשר הרציחות נעשות במגזר הערבי – יש השמחים על ההוכחה שמדובר בתרבות איומה ונוראה. כל אלה הם טעות גדולה. גם מבחינה מוסרית, שכן אסור לנו להסכים לתרבות רצח והרג; גם מבחינה מעשית, שכן רציחות בהקשר אחד מחלחלות ומתדרדרות למקומות אחרים, ומי שסובר שהדברים ייתחמו רק בעם מסוים או בהקשר מסוים – טועה; וזו טעות גם במאבק על קדושת ארץ ישראל ועל היותה ארץ החיים וארץ הקודש.

(מסעי תשפ"ב)