פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
זרמים פמיניסטיים מרכזיים
אנו מתקרבים לסיום הדיון הראשוני שמטרתו שרטוט קווים בולטים בזרמים הפמיניסטיים, בטרם שנפנה לעיקר דיוננו בסוגיות שונות הקשורות בפמיניזם ויהדות.
הפמיניזם הליברלי שבו עסקנו בגיליון הקודם, התמקד במאה התשע עשרה ובעשורים הראשונים של המאה העשרים במאבק הסופרג'יסטי למען זכות הבחירה לנשים. במניפסט הפמיניסטי שהתקבל בכנס הפמיניסטי הראשון בסנקה פולס במדינת ניו יורק שבארצות הברית ב-1849, קבעו שתי הפעילות המובילות בתנועה הפמיניסטית, אליזבת סטאנטון וסוזן אנתוני, שעל פי חוקי הטבע נשים זכאיות לחירות ולשוויון כולל הזכות להשתתף בבחירות. בארצות הברית זכו נשים לזכות הבחירה רק בשנת 1920. באנגליה ב-1918 לנשים מעל גיל 30 וב-1928 לנשים מעל גיל 21, בצרפת ב-1944, ובשוויץ רק ב-1971(!). הפמיניזם הליברלי טוען שעל אף שגברים רבים אשמים בדיכוי נשים, לא מדובר במלחמה בין המינים, אלא במאבק חינוכי מעל לכול, שיוביל בעתיד לשיתוף פעולה אנושי בין גברים ונשים, כולם בני חורין ואוטונומיים. לכן, חשוב לשנות את החוקים ואת המוסדות הפוליטיים במסגרת הדמוקרטיה הליברלית, אבל בצורה הדרגתית ולא רדיקלית.
זרם שני שהתפתח במאה התשע עשרה, הוא הפמיניזם הסוציאליסטי. כאן נודעת השפעה רבה למשנתו של קארל מרקס ושל שותפו פרידריך אנגלס. האחרון בספרו "מקורות המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה" (1884) קישר את ניצול ודיכוי הנשים עם החברה הקפיטליסטית המדכאת בכלל את המעמדות החלשים, והמשפחה הבורגנית שבמרכזה הגברים היא ביטוי משמעותי לכך. פמיניסטיות סוציאליסטיות מדגישות את השכר הנמוך של הנשים, את עבודתן ללא תשלום במשק הבית, את שטיפת המוח שמובילה נשים לצרוך דברים חסרי ערך לטובת בעלי ההון, במקום לממש את יכולותיהן בתחומים משמעותיים, ואת הפרסום הקפיטליסטי שהופך נשים לאובייקטים מיניים (ברוך זיסר, על ימין ועל שמאל-אשנב לשיח האידיאולוגי בן זמננו, ירושלים ותל-אביב: שוקן, 1999: פרק 9).
הזרם השלישי הוא הפמיניזם הרדיקלי שהתפתח מאז "הגל השני" של הפמיניזם בשנות ה-60'. כאן הדיכוי של נשים על ידי גברים נתפש כדיכוי הקשה ביותר בהיסטוריה, שכן מדובר בדיכוי של מחצית המין האנושי בחברות ובתרבויות שונות לאורך אלפי שנים. הפטריארכיה הגברית משמרת את עצמה על ידי אלימות, שביטויה השכיח הוא אונס של נשים בידי גברים, זרים, חברים או בני משפחה. הפמיניזם הרדיקלי דורש לבחון מחדש את מוסד הנישואים, היחסים המונוגמיים, תפישת האמהות וגידול הילדים, את אידיאל היופי המדכא נשים, ועוד. יש פמיניסטיות רדיקליות שרואות בכל יחסי אישות בין גברים ונשים, גם אם הם מרצון, סוג של כוחניות ואלימות גברית. ולכן הן חותרות למערכות יחסים לסביות (זיסר, על ימין ועל שמאל, שם; אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, תל-אביב: משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2002: פרק ב').
לסיום סקירת המבוא הזו ברצוני להציג בקצרה שתי גישות מאוד ידועות ומשפיעות, אך שונות מאוד בהגות הפמיניסטית בת זמננו, האחת, של קרול גיליגן והשנייה של קתרין מקינון.
בספרה הידוע, "בקול שונה"(קרול גיליגן, בקול שונה-התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה, תרגום: נעמי בן חיים, תל-אביב: ספרית פועלים, 1995 [1982]) טוענת גיליגן כי יש הבדלים תרבותיים בגישות ובהתנהלות של גברים ונשים. גברים יותר מרוחקים, היררכיים, תחרותיים, תיאורטיים ומופשטים מנשים, שהן יותר מחוברות, דיאלוגיות, נוטות לשיתוף, חברתיות, וקונקרטיות. נשים מעמידות במרכז את האחריות, האמפתיה והאכפתיות בעיצוב תפיסתן המוסרית והשיפוטית. נשים נוטות יותר להאשמה עצמית ולוויתור עצמי. עולם המושגים שלנו עוצב דרך תפישות גבריות. הכנסת כיוונים יותר "נשיים" באשר להתנהלות הפוליטית, המשפטית והחברתית תרים תרומה משמעותית לשיפור המציאות.
קתרין מקינון, המייצגת את הגישה הפמיניסטית הרדיקלית בתחום המשפט ומי ש"שמה על השולחן" את סוגיית ההטרדות המיניות במחקרה בנושא משנת 1979, ועשור מאוחר יותר חברה להוגה הפמיניסטית הרדיקלית אנדריאה דבורקין במאבק כנגד פורנוגרפיה, ומאוחר יותר התמקדה בפשעי מלחמה המכוונים כנגד נשים, תרמה רבות לחקיקה בנושאים שונים הקשורים לזכויות נשים. לדעת מקינון, ההבדלים בין גברים ונשים אינם סיבת שיעבוד האישה, אלא תוצאה של שיעבוד האישה. ההבדלים בין גברים ונשים הובנו בצורה תרבותית על ידי הגברים, כגון בכך שנשים תהיינה נוטות לרגש, לחום, לטיפול באחרים, להקרבה למען האחר, להיות מטופחות ומושכות. כל זה תוצר של שלטון הפטריארכיה הגברית. לכן נשים דיכאו בעצמן תכונות לא רצויות לגברים. כל מה שאנו מזהים כ"נשיות" היא תוצר של הפנמת הנשים של השלטון הגברי לדורותיו ועד היום (קמיר, פמיניזם, פרק ג').
(מטות תשפ"ב)
