פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
אחד הנושאים הבולטים שבהם ניתן לראות את חוסר השוויון בין גברים ונשים במשפט העברי, שהוא גם ביטוי למעמד האישה בספרה הציבורית ויש לו השלכות גם לעניין האפשרות של אישה לכהן כדיינת, הוא סוגיית עדותן של נשים.
ההלכה מייחסת לעדות תפקיד מרכזי בבירור האמת ובקביעת הדין. כפי שאומר הרב נחום אליעזר רבינוביץ: "הלכות עדות הן הבסיס של מערכת משפט השואפת להשליט צדק בעולם. דרישה הכרחית היא לא רק שהעדים המעידים יגידו את האמת, אלא שכל מי שיודע עדות לחברו-יבוא ויגיד בבית דין מה שהוא יודע" (הרב נחום אליעזר רבינוביץ, מסילות בלבבם-פרקי הגות: היחיד, החברה והמדינה בראי התורה, מעלה אדומים: הוצאת מעליות, תשע"ה, עמ' 432).
על פי התורה, עדות של שני עדים היא ראיה מכריעה. הפסוקים העוסקים בעדות מופיעים בעיקר בדברים, פרק יז, טו-יט:
" לֹא-יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל-עָוֺן וּלְכָל-חַטָּאת, בְּכָל-חֵטְא, אֲשֶׁר יֶחֱטָא: עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה-עֵדִים–יָקוּם דָּבָר. כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ה', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ."
על פי פסוקים אלו חז"ל ביססו את דיני העדות שעל פיהם; שני עדים יכולים להוציא ממון, להעיד על שטרות, להעיד על קידושים וגירושים ואף להרשיע בדיני נפשות אדם על רצח ולגרום להוצאתו להורג.
מפסוקים אלה גם לומדים חז"ל שאישה לא כשרה להעיד. הפסוק עליו מתבססים המקורות התלמודיים הוא: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים, יט, יז). יש כאן שני מקורות תנאיים מרכזיים.
על פי מדרש ספרי לספר דברים: "יכול אף אישה תהיה כשרה לעדות?- נאמר כאן [=בפסוק "ועמדו שני האנשים"]: שני ונאמר להלן [=בפסוק "על פי שני עדים"]: שני, מה שני האמור כאן אנשים [-כי כתוב במפורש: שני האנשים] ולא נשים, אף שני האמור להלן אנשים ולא נשים".
המקור השני הוא המשנה במסכת שבועות (ד,א) הקובעת: "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים". הגמרא מרחיבה ולומדת את הדין הזה כך:
"מנהני מילי?[=מהיכן אנו יודעים שאישה פסולה לעדות?] דתנו רבנן [=ששנו חכמים]: 'ועמדו שני האנשים' – בעדים הכתוב מדבר; אתה אומר: בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? כשהוא אומר [בהמשך]: 'אשר להם הריב' – הרי בעלי דינין אמור, הא מה אני מקיים' ועמדו שני האנשים'? בעדים הכתוב מדבר" (בבלי, שבועות, דף ל, עמוד א).
כלומר, האנשים שבהם מדובר כאן, אינם בעלי הדין, אלא העדים ונאמר במפורש "אנשים" ולא "נשים". וכלשון רש"י במקום: "ללמדך שאין עדות בנשים".
התוספות (דיבור המתחיל: כל כבודה בת מלך פנימה, שם בגמרא) שואלים: "ואם תאמר מנא ליה למעוטי נשים דלמא הא דנקט קרא אנשים משום דכל כבודה בת מלך?" [=מהיכן הוא יודע למעט נשים לעדות, אולי הסיבה שנאמר "אנשים" היא לא שאסור לאישה להעיד, אלא שבדרך כלל נשים לא מגיעות להעיד כי "כל כבודה בת מלך פנימה"] . על כך התוספות עונים: "ויש לומר דגבי עדים על כרחך צריכין לבא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר".
כלומר, אילו לא היה איסור על אישה לבוא להעיד מכוח הפסוק שאומר במפורש "אנשים"- נשים כן היו חייבות להעיד, למרות הכלל של "כל כבודה בת מלך פנימה".
מכל מקום, ניתן לשאול מדוע היה ברור לחז"ל שאישה יכולה להיות בעלת דין ולהגיע לבית הדין, למרות שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", וכפי שראינו "אשר להם הריב" אלו בעלי הדין, אלא שמכוח "כל כבודה בת מלך פנימה" עדיף שהיא תשלח שליחים לשם כך, ואילו להעיד היה מובן מאליו לחז"ל שנשים פסולות מלכתחילה להעיד?
על פי הרב רבינוביץ: "עבור נשים, שבדרך כלל לא עסקו במשא ומתן ובסחורה, ולא היו מעורבות באירועים שנוצרו בהם בעיות הבאות לפני בית דין, החובה להעיד בבית דין הייתה עלולה ליצור לא רק אי נעימות, אלא לפעמים גם סיכון ממש" (מסילות בלבבם, שם, שם).
אולם כפי שנראה בטור הבא, היו תחומים שונים שבהם נשים כן העידו.
(ויקרא תשפ"ג)
