"נעשה ונשמע" – הבטחה עם כיסוי?

המשך קורות ישראל במדבר גורם לתהות על מידת כוונתם ב"נעשה ונשמע"

תגובת ישראל "נעשה ונשמע" מופיעה בתיאור מעמד ברית סיני שבפרשת משפטים. הדברים מתפרשים בפשטות לשבחם של ישראל, שהקדימו נעשה לנשמע: מקבלים עליהם עול תורתך "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (ספרי דברים, שמד), ואולם המשך קורותיהם של ישראל במדבר גורם לתהות על מידת כוונתם, ולכל הפחות לשים לב לזמן המועט שבו ההצהרה החגיגית מחזיקה מעמד:

"'צור ילדך תשי' – כל זמן שאני מבקש להיטיב לכם, אתם מתישים כח של מעלה. עמדתם על הים ואמרתם 'זה אלי ואנוהו' בקשתי להיטיב לכם. חזרתם בכם ואמרתם 'נתנה ראש ונשובה מצרים'. עמדתם לפני הר סיני ואמרתם 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' בקשתי להיטיב לכם חזרתם בכם ואמרתם לעגל 'אלה אלהיך ישראל'. הוי כל זמן שאני מבקש להטיב לכם אתם מתישים כח של מעלה" (ספרי דברים שיט).

וכך אמנם מתייחסת התוספתא להצהרה החגיגית של ישראל:

"שבעה גנבין הן הראשון שבכולם גונב דעת הבריות […] ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב […] וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה. שנ' 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' כביכול נגנב הוא להם ת"ל 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי' וגו'. אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו, והלא כבר נאמ': 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו', אף על פי כן 'והוא רחום יכפר' וגו' ואומ' 'כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע'" (תוספתא ב"ק ז, ח-ט).

עמ"י המתחייב "נעשה ונשמע" לא עושה זאת בתום לב. וכי הקב"ה לא יודע זאת? כיצד הוא ממשיך להאמין להם? הוא יודע. ובכל זאת מאמין בכוחה של התשובה, ומוכן לכפר להם. אולי לכן דברי הקב"ה מבטאים תקוה לעתיד "מי יתן".

"נעשה ונשמע" מתגלה אם כן כהבטחה חסרת בסיס. האם בכל זאת יש מקום לאופטימיות? המשל מלמד אותנו שכן:

"מה ראה לומר להן כאן "שמע ישראל"? רבנין אמרי: למה הדבר דומה? למלך שקידש מטרונה בשני מרגליות. אבדה אחת מהן. אמר לה המלך: איבדת אחת, שמרי את השנייה. כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע. אבדו את נעשה, שעשו את העגל. אמר להן משה: אבדתן "נעשה", שמרו "נשמע": הוי שמע ישראל" (דברים רבה עקב).

(משפטים תשפ"ב)