גם בלי משכן אפשר להכניס את הקב"ה לחיינו

גם בעולם ללא משכן וללא מקדש, יש לנו אפשרות להכניס את הקב"ה אל חיינו, באמצעות עיסוק בהלכה

המושג 'קהילה' הוא מושג רווח בימינו, ובו למעשה שם עצם, שנוצר מתוך פועל: 'להקהיל', שנוצר בעצמו מתוך שם עצם: 'קהל'. מה קורה כשקהל מתאסף באופן אקטיבי? מה קורה כשמישהו דואג להקהיל את הציבור? או אז, נוצרת קהילה:

"רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זאת בלבד. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני" (ילקוט שמעוני תורה פרשת ויקהל רמז תח).

חז"ל מחברים בין "ויקהל" של משה, לבין קהילות זמנם, אלו שאנו מכירים עד ימינו: הקהילות המתכנסות בבתי הכנסת. שני דברים מורה משה לעם לאחר שהוא מקהיל אותם: שביתה ואיסור מלאכה ביום השבת, ותרומה למלאכת המשכן.

לשני הדברים מתייחס למעשה המדרש: הלכות שבת הנלמדות בקהילות, והקהלת הקהילות בבתי מדרשות ובתי כנסיות – הלא הם מקדש מעט, המקביל למשכן. ההקבלה אינה רק טכנית. בית הכנסת איננו רק מקום חלופי להקהלת קהילות, כי אם מקביל למשכן גם בהיותו מקום השראת שכינה: "כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני".

הסמיכות בין איסור מלאכה בשבת ובין תיאור מלאכת המשכן, איננו אם כן רק בהלכות החשובות הנלמדות מכך: ל"ט המלאכות האסורות בשבת, והנלמדות מן המלאכות שהיו במשכן, אלא גם חיבור בין מקום השראת השכינה, לבין התוכן: לימוד הלכות שבת, הלכות איסור והיתר ושאר ההלכות, מאפשרים השראת שכינה. ממש כשם שהבניין הפיזי של המשכן, בונה מבנה רוחני, כך הפרטים הטכניים לכאורה של הלכות ואיסורים – בונים בניין רוחני.

אנו מאפשרים לרוח להיכנס אל העולם שלנו, דוקא דרך ההלכה, שיש בה בניינים מפורטים, והמייצרת עבורנו סדר יום, ציר זמן שנתי, וסדרי חיים:

"מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג, אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי. שנאמר: "ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל" (שם)

גם בעולם ללא משכן וללא מקדש, יש לנו אפשרות להכניס את הקב"ה אל חיינו, באמצעות עיסוק בהלכה.

(ויקהל תשפ"ב)