איזה אדם יצא זכאי בדין?

מלכויות זכרונות ושופרות מרכזים לתוכם את תכניו של ראש השנה. מהיכן נלמדו?

"ומנין שאומרים מלכויות זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש". שבתון – זה קדושת היום, זכרון – אלו זכרונות, תרועה – אלו שופרות, מקרא קדש – קדשהו בעשיית מלאכה. […] מנין שאומרים מלכויות? תניא, רבי אומר: אני ה' א-להיכם ובחדש השביעי – זו מלכות" (ראש-השנה לב ע"א)

המילים "זכרון" ו "תרועה" שבפסוק, הן היסוד לזכרונות ולשופרות.

אנחנו זוכרים את התרועה – את השופר, ואת אילו של יצחק, ויש לנו גם זכרון אוניברסלי ארוך יותר, כפי שמבטא נוסח התפילה שלנו, המבוסס גם הוא על דברי חז"ל – העולם כולו נזכר ונפקד בפני הקב"ה, ביום בריאת העולם והאדם: היום הרת עולם.

על פסוקי המלכויות לומדת הגמרא מהמילים החותמות את הנושא הקודם, ומסמיכה אותן לכאן: "וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם […] בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ".

מדרש ויק"ר לא מסתפק בחיבור המילים 'אני ה' אלוקיכם' אלא ממשיך את סמיכות הפרשיות לעניין נוסף: "מה כת' למעלה מן העניין, "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך". אומות העולם על ידי שמכלין שדותיהן – "כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם" (ירמיה ל). אבל ישראל על ידי שאין מכלין את שדותיהן – "אך אותך לא אעשה כלה ויסרתך למשפט ונקה לא אנקך" (שם)".

בראש השנה עומדים באי העולם כולו למשפט: "בארבעה פרקים העולם נידון: …בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (משנה ר"ה א ב).

עם ישראל עומד גם הוא למשפט בראש השנה, אבל אורח החיים שמלמדת אותנו התורה, הכולל את השארת פאת השדה לעניים, הוא שיעמוד לזכותנו ביום הדין.

אזכור ההיבט החקלאי אינו מקרי כאן. חגי תשרי, ממש כפסח וכשבועות, מחוברים יחד וקשורים במערכת החקלאית: "בחודש השביעי, חודש שהוא משובע (משופע) בכל: גיתות בתוכו, גורנות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו" (ויק"ר שם).

הזכרונות – קשורים לבריאת העולם האוניברסלית, השופרות – לזכרון העקידה המיוחד לישראל, והמלכויות נלמדות דוקא מעניינים הנוגעים לבין אדם לחברו. מי שמשאיר פאת שדהו לעני, מבין שהשפע אינו מובן מאליו. בחודש השפע הגדול שעשוי היה לגרו לו לגאווה, הוא מגלה שהוא ממליך עליו את הקב"ה, במקום להמליך את עצמו.

אדם כזה ייצא זכאי בדין.

(ניצבים תשפ"א)