מניעי המתגייר בספרות ההלכה בעת החדשה – פרשנות, חלק ה'

פרק מ"ט

הרב משה הכהן סבור כי למונח "לשם שמיים" יש משמעות חיובית ועל בית הדין מוטלת החובה לוודא זאת. אבל "לשם שמיים" משמעו כוונת המתגייר  להצטרף בלב שלם לעם ישראל, ולא כוונה להצטרף לאמונה ולדת:

"מה שאנו חוששין בגר שנתגייר לשום דבר אחר, היינו, שמא אין בדעתו להתגייר כלל, ורק בפיו הוא אומר כן ולבו בל עמו; והלא עיקר הגירות צריכה להיות בלבב שלם שחפצו ורצונו ליכנס לקהל ישראל בלב ובנפש חפצה" (שו"ת והשיב משה, יורה דעה, נא).

הכוונה הרצויה עומדת מתלכדת עם משמעות הגיור. כפי שלמדנו, גיור הוא לידה לתוך העם היהודי. מכאן מתחייב כי הכוונה ההולמת היא רצון להתיילד לתוך עם ישראל. אם ברור שהנוכרי חפץ בדבר, אזי מימש את התנאי הנדרש – לשם שמיים.

לדעת חכמי ישראל רבים יש אמות מידה אובייקטיבית לזיהוי רצון זה. הרב הרצוג כותב: "אם אפשר להם להשאר במדינה [בחו"ל], אלא שהם חפצים בארץ ישראל, הרי זו לכאורה כוונה לשם שמים, שהם עוקרים דירתם ועוזבים פרנסתם לנוע לארץ אחרת, ודווקא לארץ ישראל. הרי ניכר שכוונתם להיאחז בעם ישראל ובארצו […] ואז ברי זו כוונה טובה, ואין צריך למנוע את קבלתם" (שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן כא). עמדתו של הרב הרצוג חשובה במיוחד בימינו, שעולים קולות לדחות גרים גם אם הם מתגוררים בישראל ורוצים להיות בה. לדעת הרב הרצוג, ובניגוד לקולותיהם של פוליטיקאים, עצם הרצון לחיות בארץ ישראל מחולל תפנית: "ואין צריך למנוע את קבלתם". לפי עמדה זו, כוונה להצטרף לעם ישראל ולארצו מממשת את הכוונה "לשם שמיים". שהרי מניע זה נועד להבטיח את יסודות הגיור – הצטרפות לעם ישראל.

עמדה אחרת מציעה פרשנות עמוקה חדשה וטוענת כי הדרישה "לשם שמיים" היא פונקציונלית ונועדה להבטיח שהנוכרי מצטרף לקולקטיב היהודי בצורה שלימה ללא חשש שהנטייה לדת הקודמת קיימת ותוביל אותו לנטוש את עם ישראל. לפיכך אמת המידה הקובעת היא הניתוק מהדת הקודמת. ראש וראשון לחכמי ישראל המציע פרשנות פונקציונלית הוא הרב שלמה הירש שיק (הרשב"ן, הונגריה 1841 – 1917). הרשב"ן נשאל על אשה: "[ש]אינו מתגיירת לשם יהדות, רק לעשות רצון בעלה, שנקשרה עמו, או שלא יגרשנה מביתו" (תשובות רשב"ן, חלק אבן העזר, לז). הרשב"ן חוזר ומנתח את הטעם העקרוני להצבת התנאי של גיור לשם שמיים: "זיל בתר טעמא: אם בימי חכמי המשנה גזרו ואמרו שהמתגייר שלא לשם יהדות אין מקבלים אותו, זה אמרו בימיהם, שהאומות היו דבוקים בעבודת אלילים, ואם תתבטל הטעם שהביא אותה להתגייר, בטל דבר, בטלה האהבה לישראל" (שם). לפי פרשנות זו הדרישה של מניע "לשם שמיים" אינו חלק מהיסודות העקרוניים של הגיור, והוא גזירת חכמים מימי המשנה. טעם הגזירה אינו רלוונטי לימינו, שכן היסוד המכונן בזהותם של בני אדם אינו הדת, ולפיכך קובע הרשב"ן: "אכן בזמננו, שאין דבקים [הנכרים] בעבודת אלילים, והיא יושבת בבית ישראל כמה שנים ומרוצה לגייר הבנים […] בוודאי אין לחוש שתשוב לעבודת אלילים ולאמונתה שנולדה בה, כי נפשה דבוקה בבעלה ובבנים שיהיו ישראלים" (שם).

לפי תפיסה זו, גיור אינה מיוסד על טרנספורמציה דתית, חוויית אמונה יהודית המתממשת בחיי תורה. גיור משמעו מעבר מנוכריות לקיום יהודי. בימים רחוקים מעתק זה חייב דבקות דתית יהודית, שתתגבר על הדבקות באמונתו הקודמת של המתגייר. זאת משום שעולם החיים היה מבוסס על דת. בעת הזאת, כשהחילון מעצב את חיי התרבות וחברה, "לשם שמיים" משמעו מחויבות לחיים בקולקטיב יהודי; היינו מחויבות לתוצאות הגיור.

גם הרב אונטרמן מציע עמדה דומה: "אלה שהגיעו לארץ ישראל ונתרחקו מכל סביבתם הקודמת ומתפרסמים כיהודים בכל התעודות שלהם, הרי ברור שאין דעתם כלל להישאר דבוקים באמונה זרה" (הרב איסר יהודה אונטרמן, "הלכות גירות ודרך ביצוען", תורה שבעל-פה 13, עמ' יד).

הרב עוזיאל מתייחס לסוג זה של גרים ואומר: "אף על פי שאינם שומרי דת ומצוות […] לפי הנראה חפצים הם להכניס בניהם תחת כנפי השכינה מלב ונפש" (משפטי עזיאל, אבן העזר, כ) .הרב עוזיאל מבחין בין כניסה "תחת כנפי השכינה" לשמירת המצוות. שכן בתפיסתו עיקר הגיור הוא כניסה לקולקטיב היהודי ולא התחייבות לשמירת מצוות. "לשם שמיים" משקף רצון זה, כי עם ישראל, והגרים המצטרפים הם "תחת כנפי השכינה". בלשונה של רות: "עמך עמי וא-לוהייך א-לוהי".

(חוקת תשפ"ג)