יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה

בשבת חזון אנו קוראים את ההפטרה המפורסמת מספר ישעיהו, המשמשת פתיח מרטיט לקראת ציון יום החורבן הנורא – ט' באב. אולם, אם נתבונן היטב בדברים נמצא מעין אירוניה מסוימת בסדר פרשיות התורה, כפי שעוצבו לקראת ימי בין המצרים. שכן כידוע, בשבת חזון נקראת תמיד פרשת דברים. ואמנם, ידועים הדברים שבשל פסוק יב ("איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם") הוצמדה הפרשה ליום הצום הגדול. אבל, בצד זאת, נשים אל לב שפרשת דברים היא למעשה יריית הפתיחה לכניסתם של ישראל לארצם. שהרי, הפסוקים שקודמים לפסוק יב מורים זאת בבירור (א,ו-ח):
"ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה… רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".
כלומר, הקב"ה 'סילק' אותנו מהר חורב, שהיה מקום ההתוועדות היותר נשגב של ישראל עם הקב"ה, וציווה שנלך לרשת את ארצנו. זו תכליתו של ספר דברים – נאום תוכחה ועידוד לקראת הכניסה אל הארץ. ואנו קוראים פרשה זו בתאריך הכי פחות מתאים במעגל השנה – בשבוע שבו אנו מציינים את שתי הפעמים בהם סולקנו מנחלתנו. ברי שכוונת מכוון עמדה לפני חז"ל, והיא באה לידי ביטוי גם בהפטרת חזון. בניגוד לדעה המקובלת, לפיה גלינו בחורבן בית ראשון בעטיין של שלוש העבירות הנוראיות של ייהרג ובל יעבור (ע"ז, ג"ע ושפיכו"ד; ראה יומא ט,ב), הרי שהקורא את ההפטרה מגלה סיבות אחרות לגמרי (ישעיהו א, יא-יז):
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה".
הנביא מתאר מציאות של עבודת ה' מושלמת כלפי חוץ – קרבנות, תפילה, ראיית פני ה' במקדש, ובכל זאת – העוול המוסרי והחברתי הוא שמפיל את העם אל עפר. כך בהמשך (פס' כג): "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". והתיקון גם הוא יבוא דווקא בזכות העיסוק והדאגה בתחומים אלה, כמאמר הנביא בחתימת ההפטרה (פס' כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". שתי בקשות מבקש ה' מאתנו – משפט, שורת הדין, וצדקה, לפנים משורת הדין. באלה תיפדה ציון.
ללמדנו שהעיסוק בדינים שבין אדם לחברו, ולא רק במתן צדקה ועשיית חסד, אלא בחתירה למיצוי הדין, להשלטת היושר, האמת והמשפט על החברה – בהם תלויה הגאולה.
בהקשר זה זכינו לאחרונה לאורו המתרבה של פירוש יד פשוטה לספר נזיקין (נזקים לפי נוסח המהדורה המדויקת), הכרך האחד עשר ממשנה תורה לרמב"ם. מפעל יד פשוטה, מאת מו"ר הרה"ג נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שזכיתי בעבר להסתופף בצילו ולסייע בעדו המלאכה, מדגים בעיני רבים את המודל העיוני הטהור והראוי של תלמידי החכמים שבא"י, בעידן הגאולה. שכן, הרב רבינוביץ' טורח ועמל בשני מישורים מקבילים. מחד גיסא – חתירה למצוא את לשון המקור המיימוני כצורתה בעת נתינתה (כתבי יד עתיקים, נוסחי טיוטה מכי"ק של הרמב"ם, ועוד), חקירה שמעלה ארוכה לקשיים פרשניים רבים, ומאידך גיסא הוא מבקש למצוא את הפירוש הפשוט והמתקבל על הדעת מתוך עיון מעמיק בלשון הרמב"ם עצמו, ובכתבים של גדולי ישראל שבקרבם פעל ולמד (כתבי הגאונים; רי"ף; ר' יוסף הלוי ן' מגאש; תלמידיו הגדולים של הרמב"ם עצמו). כמו כן, וכדרכו של הנשר הגדול, לא מהסס הרב לשלב בפירושיו יסודות רעיוניים עקרוניים, על מבנה החברה ומטרות התורה, על ענייני מוסר וסמכות התורה שבעל פה וחכמי ישראל, בכדי להעניק ללומד תמונה שלימה ומלאה של ההלכה כדרך חיים. כל זאת בצד למדנות קלאסית לפי מיטב המסורת של גדולי ישראל מימים ימימה.
נביא כאן גרגר אחד מדברי הרב, בחינת פרט המעיד על הכלל, שחושף לפנינו עד כמה הקשר שבין ארץ ישראל לחיי מוסר חברתיים ומשפטיים תקינים מהותי ביותר, והוא המפתח הבלעדי לחיינו הלגיטימיים כאן בארץ הקודש.
אחד הדינים המופלאים של ספר דברים הוא דין עגלה ערופה (פרק כא). דין זה מלמדנו בראש ובראשונה את החשיבות העליונה של האחריות. אחריות של גדולי ישראל על כל אחד ואחד מאתנו, ובעיקר של אלה שהוסמכו לדון ולהורות, לחנך ולהרביץ תורה ברבים. שכן, אם ח"ו נמצא אדם מישראל מוטל ללא רוח חיים אי שם בארץ, יוצאים חמישה דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים למקום המוות. זאת עוד לפני המדידה שנועדה לבחון לאיזו עיר נשייך את מעשה הרצח (כך מדיוק לשון הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש ט,א; וראה את הפולמוס שמנהל הרב רבינוביץ' על אתר עם פירושו של המאירי, שקשה להולמו בלשון הרמב"ם). לאחר מכן מגיעים בית הדין של העיר שבקרבתה נפל החלל, יחד עם כל זקני העיר (אפילו הן מאה – לשון הרמב"ם ט,ג), רוחצים ידיהם במקום עריפת העגלה, ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". עד כדי כך היא האחריות, הדאגה לשלום כל אדם. הפתיחה של ההתמודדות הציבורית עם האסון היא בקבלת האחריות הסמלית, מצידם של כל גורמי המשפט והצדק, מנהיגי העם.
זוהי מעלתה של ארץ ישראל, וזוהי התביעה שלה מבניה.
ומכאן נגיע לשאלת תחומי הארץ לענין מצוות העגלה הערופה. כך לשון הרמב"ם (שם י,א): "אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן". הרב רבינוביץ' מביא לפנינו מקורות בעלי מגמות מנוגדות אצל חז"ל בשאלת עבר הירדן. בתוספתא (סוטה ט,א) מרבים את עבר הירדן מהרישא של הפסוק, "כי ימצא חלל", בדרך עלומה. מכאן שעבר הירדן אינו חלק מה"אדמה אשר ה' א-להיך נותן לך לרשתה", כמובא בסוף הפסוק. ומנגד, בספרי לפרשת שופטים נלמד עבר הירדן דווקא מלשון זו של התורה, ומכאן שהנחת המוצא היתה שעבר הירדן הוא חלק בלתי נפרד מן הארץ. אולם, הרב רבינוביץ', מדייק מלשון הרמב"ם "וכן בעבר הירדן". המילה "וכן" מיותרת (היה די ב-ו' החיבור לבדה), והיא מורה על דמיון בלבד, ולא על זהות. לפיכך, עולה מלשון הרמב"ם עצמו, שעבר הירדן איננו שווה במעלתו לא"י, והוא נלמד כתוספת, אך במעלה נמוכה יותר.
ואכן, מביא היד פשוטה את התשב"ץ (ח"ג סוף סימן ר), ר' שמעון בן צמח דוראן, שקובע ששתי מעלות שונות הן. א"י המערבית היא מקום השכינה, ובה יש חיבה יתרה. לפיכך היה מקום לחשוב שמא רק בה יהיה דין עגלה ערופה, שנועד לכפר לארץ על הדם שנשפך בה, ולמנוע את סילוק השכינה. על כך מוסיף התשב"ץ שגם עבר הירדן זכה לחיבת מה, אם כי פחותה מזו של א"י, ולכן אין בו שכינה. אולם, כן יש בעבר הירדן דאגה מפני שפיכות דם של חינם, ולכן נצטווה משה להתקין שם שלוש ערי מקלט.
על טיעון זה מוסיף הרב רבינוביץ' שני נימוקים משלו. האחד הוא שבגלעד הרוצחים היו שכיחים (כך במכות ט,ב). והרי, הלכה ערוכה היא שמשרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה (הל' רוצח ושמירת הנפש ט,יב), בשל ההדרדרות הרוחנית. ולכן, אמנם יש ריבוי שמלמד על הבאת עגלה ערופה גם בעבר הירדן, אבל כל קיום המצוה שם מוטל בספק לנוכח ריבוי הרוצחים שם. הנימוק השני הוא, שהעגלה הערופה דינה כקדשים. כך כותב הרמב"ם בהלכה ב מפרק עשירי:
"עגלה ערופה בת שתי שנים או פחות, אבל אם היתה בת שתי שנים ויום אחד פסולה. ואין המומין פוסלין בה, ואעפ"כ אם היתה טריפה פסולה. כפרה נאמר בה כקדשים".
ובהלכות בכורים ב,א פסק הרמב"ם:
"מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד, שנאמר 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך'. ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג…".
הרי לנו שלענין קדשים אין שוויון בין א"י לעבר הירדן, ותכונתה של הארץ היא קדושה הלכתית ורוחנית. עבר הירדן איננו מצליח להתעלות לרמה שכזו, ולכן בו נפסוק את דין עגלה ערופה רק מכח הלימוד, אך ודאי שעוצמת החיוב של הדין פחותה מזו שבא"י.
קדושה זו של הארץ, כאמור, תובעת מאתנו סטנדרטים רוחניים ומוסריים נעלים, שבהם היה טמון לדאבוננו זרע הפורענות, אך לשמחתנו בהם טמון גם זרע הגאולה והישועה.
ההכנה הראויה לירושת הארץ, היא זכרון החורבן שנבע משחיתות חברתית ומוסרית, מעוול ומעושק, והתודעה שתנקר בקרבנו: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", באמצעות בנין של אחריות ומוסר, אהבת ישראל ואהבת ה'.
(דבריפ תשסז)