הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע משה אומר לסיחון שלא ייקחו מארצו דבר, ואף על המים ישלמו. מפסוק זה למדו חז"ל איסור בישולי גויים, בו עסקנו בפרשת חקת. השבוע נעסוק בסוגיה הקשורה בעקיפין והיא איסור סחורה במינים טמאים. לנושא זה מספר השלכות, שהמשמעותית שבהן היא האם מותר לגדל ולמכור חיות מחמד טמאות.
מהות האיסור
האם מותר למכור חיות טמאות? רבינו יחיאל (מרדכי פסחים תקמד) כתב, שמותר למכור דבר טמא. ראייה לדבריו הביא מהגמרא בחולין (קו ע"א) המביאה סיפור על יהודי שמכר גם חזיר במסעדה שלו (וכדי לא להגיש חזיר ליהודי המחופש לגוי בדק מי נוטל ידיים לפני הארוחה), ומכאן שאין איסור למכור דבר טמא.
הרמב"ם, הרשב"א ורוב הראשונים, סברו שיש בכך איסור הנלמד מהגמרא בפסחים (כג ע"ב) מהפסוק 'שקץ הוא לא יאכל', וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד קיז, א). אמנם, הירושלמי (שביעית ז, א) דן האם יש איסור לקנות חיות שאינן מיועדות לאכילה וכתב, שכאשר מדובר בבעלי חיים שאינם עומדים לאכילה כגון חמור וסוס מותר למוכרם. אלא שנחלקו הראשונים כיצד להבין את דברי הירושלמי:
א. אפשרות ראשונה מופיעה בדברי הרשב"א (ג, רכג), שרק כאשר יש מין בעל חיים שלא רגילים לאוכלו כלל (כמו סוס וחמור המיועדים לעבודה) מותר למוכרו, אבל כאשר מדובר בבעל חיים שרגילים לאוכלו, אלא שכרגע כוונת האדם להשתמש בו רק לצרכי נוי, מסחר וכדומה – אסור למוכרו, והעושה כך עובר על סחר בבעלי חיים טמאים.
ומדוע חל איסור אם אין כוונת האדם לאוכלו? כתב הרשב"א (שם), שטעם איסור קניית בעלי חיים טמאים הוא שמא בטעות יבוא הקונה לאוכלם, ועל כך גזרו חכמים.
ב. אפשרות שנייה להבין את דברי הירושלמי, מופיעה בתוספות (פסחים שם) בשם רבינו תם ובדברי הרא"ש (ב"ק ז, יג). הם פירשו שכאשר הירושלמי כותב שמותר למכור דברים שאינם עומדים לאכילה, כוונתו להתיר גם מינים שרגילים בדרך כלל לאוכלם ואם במכירה זו אין הכוונה למוכרם לאכילה – מותר לסחור בהם.
להלכה
להלכה נחלקו הפוסקים, ומחלוקת זו משפיעה בין השאר על השאלה האם מותר לקנות דגי נוי שרגילים בעולם לאוכלם:
א. מלשון השולחן ערוך (יו"ד קיז, א) עולה שפסק כדעת הרשב"א, שיש לגזור על סחורה בדברים טמאים גם כאשר מטרת המסחר אינה לצרכי אכילה, ונמצא לפי שיטתו שלמרות שמותר לסחור בסוסים וחמורים, בדגי נוי ושאר עופות טמאים שרגילים לאוכלם, יש איסור לקנותם אף לצרכי נוי או הלבשה, וכן פסק להלכה הלבוש (שם).
ב. הפרי חדש (שם, ב) חלק וסבר שהלכה כדעת רוב הראשונים, שכאשר כוונת האדם היא לצרכי מסחר או נוי, אין איסור לקנות ולסחור במינים טמאים, וכן דחק הש"ך (שם, א) בלשון השולחן ערוך. כך פסקו להלכה אחרונים רבים (ואף הרב עובדיה למרות פסק השולחן ערוך), ומשום כך נקטו שאין איסור לקנות דג נוי טמא, כיוון שאין מטרת הקנייה לצרכי מאכל, ובלשונו: "מותר להסתחר בקנייה ומכירה של דגי נוי טמאים, או בקוף קטן לשעשוע וכל כיוצא בזה, שמאחר ואינם עומדים לאכול ועשויים לנוי ושעשוע אין בזה איסור סחורה בדברים הטמאים. וכן הדין שמותר להסתחר בעופות קטנים המצפצפים, כמו תוכים, אף שהם אסורים באכילה".
עם כל זאת, במקרה הצורך צירפו הפוסקים גם את סברת הרשב"א. המשנה הלכות (ד, קו) דן האם מותר לסחור באוכל לכלבים שמעורבים בו גם דברים טמאים ונקט, שלמרות שבמקרה זה מטרת המסחר היא לצרכי אכילה, הרי מכיוון שהחשש לפי הרשב"א הוא שמא יבוא הקונה לאוכלו, במקרה זה הרי מדובר במזון שאינו ראוי לאכילת אדם אלא לאכילת כלב בלבד ולכן מותר לסחור בו.
הרב עובדיה צירף את סברת הרשב"א להקל, כאשר פסק בתשובה (יביע אומר יו"ד ח, יג) שמותר ליהודי לנהל בית מלון בחוץ לארץ בו יאכלו גויים מאכלים האסורים ליהודים, כיוון שבמקרה זה הוא רק שותף ברווחים ובהפסדים, ואין חשש שמפני שמנהל המלון קונה מאכלים אסורים, יבוא גם הוא המתארח לאוכלם (והוא הדין למסחר במינים טמאים בבורסה).
(דברים תשפ"ב)
