האנשים הנרגנים

כאשר אדם או עם נמצאים במצב נפשי של נרגנות, המציאות כולה מתעוותת בעיניהם

עם ומנהיגיו נבחנים בתקופות משבר ובימי מצוקה. אחת מהתקופות הללו הייתה במדבר, כאשר העם היוצא ממצרים שומע את דברי המרגלים הממיסים את רוחו, ובוחר שלא להיכנס אל הארץ המובטחת אלא להישאר במדבר, לקטר ולהאשים.

בספר דברים, לפני מותו, כאשר משה רבנו מסכם את קורות התקופה בה פעל, הוא מתאר גם את הימים הקשים הללו של חטא המרגלים ותגובת העם, ובוחר להשתמש במילה מיוחדת המתארת את מצב העם- 'וַתֵּרָגְנוּ'. כך המילה הזו מופיעה בפסוק השלם אותו אומר משה- 'וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ'. עד כדי כך, זמן לא רב אחרי היציאה מהעבדות לחירות, וממתן תורה, מאשים העם הנרגן את א-לוהיו בלא פחות ולא יותר – ברצון לתת אותם להשמדה. כמה כפיות טובה, רוע לב, אטימות ועיוות יש בהאשמה הזו הבאה מתוך אנשים עייפים, מיואשים ונרגנים.

מצב של נרגנות הוא מצב נפשי של עצבנות, עייפות, חידלון וייאוש. כאשר אדם או עם נמצאים במצב נפשי של נרגנות, המציאות כולה מתעוותת בעיניהם. הטוב נהיה רע, הצדיק נהיה רשע, והאויב נהפך לאוהב.

מצב נפשי של נרגנות הוא כר פורה לתכונה נוספת והיא ההתלהמות. שלמה המלך בספר משלי מנסח זאת בשלוש מילים: 'דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים'.

את המילה 'מִתְלַהֲמִים', מפרש רש"י מלשון 'מהלומות'. המתלהם הנרגן הולם בסובביו ובסביבתו, מוציא דיבה ולשון הרע, מאשים את כולם מלבד את עצמו, ו'שורף את המועדון' תוך איבוד פרופורציה ועיוות המציאות, ותוך אי התחשבות חשיבה גם על יום המחר והעתיד.

לפעמים נרגנות והוצאת קיטור הן דבר שאפשר להבין, וזאת בתנאי אחד משמעותי- שהנרגן, לאחר שסיים להוציא את מה שיש לו בבטן, מוכן לא רק לקטר, אלא גם להירתם למשימה, לשינוי המציאות, להיכנס תחת האלונקה ולקחת אחריות.

אולם, אם הנרגן והמתלהם מסתפק בלשבת בסלון ולקטר, או מול המקלדת או המיקרופון – להתלהם ולהאשים את כל העולם ואשתו בלי לקחת אחריות, ובלי לגלות ערבות הדדית – אזי מתברר שלא מדובר באדם שהאמת חשובה לו, ושהצדק נר לרגליו, אלא באגואיסט שרק טובת עצמו לנגד עיניו, ונרגנותו אומנותו.

נרגנות והתלהמות אינן תוכנית עבודה, אלא רק שחרור קיטור חסר משמעות, שאין בו כדי לייצר פתרון לבעיה ולקיחת אחריות.

נרגנות שבאה ממקום של אכפתיות ורגישות לא תוביל להתלהמות חסרת תכלית המרפה ידיים, אלא ההיפך, תוביל למקום של עשייה, שותפות, חיזוק הסובבים ונכונות לשאת בעול עם הכלל.

(דברים תשפ"ב)