ההתחדשות בתורה מורכבת

שורשי ועמוק הוא הצורך לייצב גזירות חכמים ולחשקם

פרשת ואתחנן מזכירה את מעמד הר סיני והיא כוללת את תיאור הרתיעה של עם ישראל מלשמוע את קול ה' הישיר מדבר אליהם. כמו כן היא כוללת את תגובת ה' באותה העת: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ…" (ה, כז- כח). בפשטות, הקב"ה משחרר את בני ישראל מן המעמד המחייב ומתיר להם לשוב לביתם, ולעומתם, משה מתבקש להישאר עם הקב"ה ולשמוע את שאר דברי התורה, החוקים והמשפטים שטרם ניתנו.

אולם, חז"ל והפרשנים מצאו בפסוק הזה הוראה מיותרת. האמירה המפורשת שישובו לאוהל אינה נצרכת. בני ישראל כבר צוו: "היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, יא), כלומר, שרק בשלושת הימים הללו היו אסורים בנשותיהם אבל כעת כשנפטרו מלפני השכינה הם יכולים באופן אוטומטי לשוב לנשותיהם "לאהליהם".

המלבי"ם מבאר שהקב"ה נדרש להעניק להם מחדש את האפשרות לחזור לחיים. המגע עם השכינה גרם לשיתוק פיזי ולרתיעה מחיי החומר. היה צריך לחבר את עם ישראל להארקה על מנת שיצלחו את המעבר ממעמד כה נשגב לשגרת חיים "שתופסק מכם המלאכיות וההתפשטות מן החומר ותשובו להיות בני אדם".

אף הנצי"ב אומר זאת בלשונו: "שובו… לחיי בשרים ותענוגות בני האדם כטבע האנושי". אולם בגמרא רב יוסף ביסס על ייתור זה הוראה יסודית בתורה שבעל פה והיא ש"דבר שבמניין צריך מנין אחר להתירו", קרי, שגזירה שנגזרה לא ניתן לבטלה אפילו אם טעמה של הגזירה הפך לא רלוונטי, אלא אם כן, נמנו והתירו אותה מפורשות (ביצה ה, ע"א), כשם שהקב"ה כשאסר לבני ישראל אישות נצרך להתיר זאת במפורש ולא הסתפק בעצם הסתלקות הטעם לאיסור הזמני.

במסכת עדויות נוסח עקרון זה באופן מעט שונה המלמד על עקרון דומה גם בפערי דורות. כלומר, שבדור מאוחר לא ניתן לבטל גזירה מדורות קודמים גם אם בטל טעמה "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין" (עדויות א, ה). על עקרון זה, שלדברי רב יוסף יש עוגן במהלך הדברים במתן תורה, נשתברו קולמוסים רבים. מדובר במחסום בפני החופש הפרשני ואפשרות ההתחדשות בתורה. אם לא ניתן לבחון מחדש אם הטעם רלוונטי ובהתאמה לקיים או לבטל גזירות, אולי עלינו להמשיך ולהימנע מלעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום ואילך אף שאסרו זאת בזמן שהקריבו קרבן פסח ביום הזה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.

הרא"ש סבר שיש להתיר גזירות כשטעם האיסור ידוע ומבורר (שו"ת הרא"ש ב, ח). אולם, כבר כתבו על דבריו שהיום אנחנו לא יודעים בוודאות מהם טעמי האיסורים ועל כן איננו יכולים לפעול בהתאם (שו"ת תורת חסד, או"ח, יז, ו). עם זאת, לאורך הדורות היו שניסו להציע כללים לשינוי. הרב בנימין בן מתיתיה (המאה ה16) כתב בשו"ת בנימין זאב, שרק מה שנגזר לכלל ישראל אין לשנות אולם, למשל האיסור על משקים מגולים בטל מפני שמראש גזרו על מים מגולים רק במקום שיש בו סכנה מארס נחשים (סי' רכב).

הרב ליפשיץ בתפארת ישראל הציע שלוש קטגוריות נבדלות של גזירות והבחין ביניהן וכך לצמצם את המקרים שבהם אנו אומרים שלא ניתן לשנות (בועז, עדויות א, ה). כך או כך, ייחוס הכלל הזה למתן תורה והטענה שהקב"ה קבע גם כללי פרשנות בד בבד עם נתינת התורה ובהם גם התייחסות למגבלות על סמכות חכמים בכל דור, מלמדים עד כמה שורשי ועמוק הצורך לייצב ולחשק גזירות חכמים, ועד כמה חווית האחיזה בדברי הראשונים דומה לדבקות בו ובשיתוק הגופני שאותו מתאר המלבי"ם לטוב ולמוטב.

(ואתחנן תשפ"ב)