אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ערב המעמד הגדול של קבלת התורה בהר סיני, עם של עבדים שזה עתה יצא לחירות, יעמוד בתחתית ההר ויקבל את התורה, את עשרת הדיברות, את מערכת הערכים שלו, ואת החזון והייעוד שלו: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בנקודת הזמן הזו קורא ה' למשה רבנו ואומר לו שהמעמד יתרחש באופן כזה, שכל העם ישמע אותו: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם".
במילים שלנו אומר הקב"ה למשה- בסופו של דבר העם צריך להאמין ולתת אמון בי -בקב"ה, נותן התורה, ובמקביל על העם להאמין ולתת אמון גם בך-במשה, הנביא שדיבר עם ה' פנים פנים, ובכך שהתורה שהוא מוריד מהר סיני היא תורת ה', תורת הנצח והאמת של העם.
הדברים הללו של ה' למשה, באים לאחר הייעוץ אותו מקבל משה מיתרו חותנו בתחילת הפרשה "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ", ומציע לו הצעת ניהול אפקטיבית יותר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ".
בבניית דגם שלטוני של העם היהודי שזה עתה יצא ממצרים יש צורך בשילוב של שני דברים מהותיים- מבנה ארגוני וצורת ניהול נכונה ויעילה, וזו חייבת להיות מבוססת על אמון העם במנהיגו. אין די באחד ללא השני.
הרובד האדמניסטרטיבי-ביורוקרטי-מנהלי, חייב להיות קשור ומחובר לרובד הערכי-אמוני-מוסרי.
המבנה האדמניסטרטיבי של השלטון הוא רק אמצעי לקידום המטרות שהוצבו. בהתאם לתקופה, לאנשים, לערכים, לצרכים, למנטליות ולאפשרויות. פעם זה מלך, פעם זו מועצה כזו או אחרת, פעם זה שליט צבאי או שליט דתי- כל אלו הן צורות שלטון שבמהותן אמורות לשרת ולקדם את האינטרסים של העם ושל פרטיו.
מהבחינה הזו עצתו של יתרו היא עוד מוצר על המדף. עוד דרך להנהיג ולנהל את העם באמצעות מבנה שלטוני ומנגנון של שרי אלפים, שרי עשרות ושרי מאות. אלא שבמבנה שלטוני כזה או אחר, גם אם יהיה בנוי באופן מקצועי ויעיל- אין די. המבנה הזה זקוק לרובד הערכי-אמוני-מוסרי שיסמן גבולות גיזרה, שיציב רף מוסרי תחתון ועליון, שיקבע ברורות מה מותר ומה אסור, מה בתוך הנורמות ומה מחוץ לנורמות, מהי אמת מוחלטת ומהם ערכי היסוד המכוננים של האומה.
את זאת יתרו לא עשה. יתרו הציע מסגרת ביורוקרטית- שלטונית יפה וחשובה, אבל הוא לא הציע את התוכן הערכי והמוסרי.
את זה תעשה הפרשה באמצעות עשרת הדיברות וכל מה שנגזר מהן. מאז כתיבתן על הלוחות, הורדתן מההר ומסירתן לעם- תפקידן של עשרת הדיברות הללו יהיה לשמש בסיס ותוכן בכל צורת שלטון שתהיה. הן אמורות להנחות את המלך בשבתו על כס ממלכתו, הן אמורות להיות הבסיס לכל הנהגה, מועצה, פרלמנט, כנסת, נביא, קיסר או כל מי שזה לא יהיה.
פעמים ואנשים מחליפים אמצעי במטרה. תפקידה של כל מסגרת שלטונית יהיה להבטיח את מערך הזכויות והחובות של הפרט, ושאר מערכות היחסים בחיי הפרט, המשפחה, הקהילה והמדינה. עם זאת, זו רק מסגרת ביורוקרטית שלטונית חשובה, אבל איננה תחליף לתורת משה מסיני. יש בה חשיבות אבל אין בה קדושה. בשונה מתורת משה, ממנה אין להחסיר אות ועליה אין להוסיף תג, צורת שלטון כל שהיא ניתנת לשינוי, להתאמה, לוויכוח ולביקורת. צורת הנהגה ושלטון שתקדש את עצמה ולא תיתן לגבולות מוסריים וערכיים נצחיים לעטוף אותה ולהציב לה גבולות, יסודות ואדנים ראויים, סופה לקרוס אל תוך עצמה כפי שקרה לצורות שלטון רבות שחשבו שהן חסינות ונצחיות.
מנהיג יכול להיבחר או לתפוס את השלטון באופן כזה או אחר. אך אין כל ערך לשלטונו אם העם לא מאמין בו. מנהיג לא אמור רק לנהל מסגרת ביורוקטית, אלא גם לשמש כדמות ערכית-אמונית-מוסרית, שהעם יאמין לה, יאמין בה, וילך אחריה.
יתרו מציע דרכי ניהול נכונות נבונות וראויות למשה במדבר. הקב"ה במעמד הר שיני ונתינת התורה, נותן נשמה לגוף, ויוצק תוכן ותוקף אמוני, מוסרי, ערכי ונצחי לתוך המנגנון הביורוקרטי הזה, תוקף שיסודותיו הם אמונה נצחית בה' ובמשה עבדו לדורות עולם:
" וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
