פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
במדורים הקודמים הוזכרו דברי רב סעדיה גאון הקובע: "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" (אמונות ודעות, מאמר שלישי, פרק ה). קביעה זו הייתה, כפי שראינו, בסיס לטענה כי קבלת המצוות היא עיקר הגיור, והיא משקפת את הרעיון שעם ישראל מכונן על ידי התורה. פרשנות זו לתרגום העברי של דברי רס"ג חוזרת ועולה במרוצת הדורות, ותכליתה לקבע את הרעיון כי עם ישראל אינה מכונן על ידי הבשר אלא על ידי הרוח. הרמן כהן, מגדולי ההוגים היהודיים בעת החדשה, אימץ עמדה זו וטען כי "המצב הטבעי של שבט עם" שהיה הבסיס ללידתה של אומה, עבר מהעולם (הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, עמ' 385). כהן מבקש לעגן את תפיסתו במסורת ישראל, ובמיוחד בדברי רס"ג: "בגדר פסק דין הוא מאמרו של ר' סעדיה גאון: 'אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה'. בהכשרה הכרחית זו של הלאום למען הדת מונחת אפשרות האידיאליזציה שלו, ורק בה חלק לו באידיאליות" (שם, עמ' 386). מכך הסיק: "אנו חייבים להיות יהודים ברוחנו ובלבנו ולא בבשרנו" (הרמן כהן, עיונים ביהדות ובבעיות הדור, עמ' 94). עמדתו של כהן מתכתבת עם עמדת המהר"ם שיק, בה עסקנו בפרק ה: יהודי הוא מי שמחויב לתורת ישראל, והיא מצויה גם אצל הרב שלמה זלמן ליפשיץ, שבעמדתו נעסוק בהמשך, הקובע: "קבלת המצוות בסתם מעכב, דזהו עיקר הגירות שנכנס לדת יהודית" (שו"ת חמדת שלמה, סימן כט, אות כב); ישראל הוא ישראל שברוח ולא ישראל שבבשר!
ניתוח זה לדברי רס"ג מוטעה. המילה 'אומה', אינה זהה לעם ישראל' הריאלי. המונח "אומה", המופיע במקור הערבי של דברי רס"ג, מקורו מוסלמי, והוא מציין קהילת מאמינים גדולה (ראו יעקב קלצקין אוצר המונחים הפילוסופיים, כרך שני, עמ' 52). טענת רס"ג היא כי רק על ידי התורה שבכתב ושבעל פה – "תורותיה" – עם ישראל הריאלי נעשה לקהילת המאמינים המייחדים. עם ישראל הוא בראש ובראשונה יחידה אתנית מוגדרת, הנעשה ל'אומה' בתורותיה. העם האתני וקהילת המאמינים – ה"אומה" הם נצחיים. רס"ג מוסיף וקובע: "וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ, והוא אמרו 'כה אמר ה' נתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה, רגע הים ויהמו גליו נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים' (ירמיהו לא, לד–לה)". זרע ישראל – העם הריאלי, גוי לפני – האומה, ושניהם נצחיים.
בכך משיב רס"ג על טענות הנוצרים, שנוסחה על ידי פאולוס, שלפיה הם "ישראל שברוח" והם עם ישראל האמיתי, ולא עם ישראל שבבשר, שכלה ואבד בחטאו. רס"ג הופך את הקערה על פיה: עם ישראל שבבשר הוא עם נצח, ועם זה נושא את התורה הנצחית.
הרעיון שלפיו עם ישראל שבבשר מתייחד בהיות אומת התורה מצוי גם בחיבור אחר. בני, ניר שגיא, הצביע בפניי על פירוש רס"ג לבראשית, בו הוא משתמש במונח "אומה" באופן המובחן מהמושג "עם". רס"ג מדגיש את הערך שיש בסיפור ההיסטורי על הולדת עם ישראל: "והתועלת ששכלנו משיג (בעניין זה) היא שתדע איך התרבה העם אחרי היותו מעט" (פירושי רב סעדיה גאון לבראשית, מהדורת צוקר, עמ' 180 וראו הערה 76). העם הריאלי נזקק לתורה: "והמדרגה שאחרי ידיעת ספר התורה, הנותנת שלימות לדת המאמינים היא […] שמירת התורה שבעל פה" (שם); תורת ישראל מקנה לעם את שלימותו הדתית, אבל קיומו כעם קודם לקיומו כ"אומה" (ראו עוד שם, עמ' 184).
עמדה זו תואמת את עמדתו ההלכתית של רס"ג כפי שנותחה בפרק השני: ההשתייכות לעם היהודי היא אתנית, ומושגת על ידי לידה או גיור. המתגייר, ככל יהודי, מוזמן להגיע לשלימות הדתית ולהיות חלק מ"האומה". תנאי הכרחי לכך היותו חלק מעם ישראל הריאלי. זאת בניגוד לתפיסה שהפכה את עמדת רס"ג על פיה, ונטעה בדבריו את הרעיון שגיור הוא הצטרפות לדת ישראל.
הקסם שבהמרת הקיום היהודי הריאלי באידאה או בנורמות לא פג. זאת במיוחד בעת החדשה, בעידן החילון, שכנגדו גויס הרעיון, שאין לו בסיס בהלכה, שלפיו גיור הוא הצטרפות לדת ישראל. אחרית הרעיון – שלילת הקיום הממשי של העם היהודי והפיכתו לקהילה דתית שדבר אין לה עם החיים עצמם.
(ואתחנן תשפ"ב)
