מרדכי גרנביץאילו נדרשנו לחלק את האנושות לסוגים, יש שהיו מחלקים לפי דת, לפי עמדה פוליטית, יש שהיו מחלקים לפי מגדר, ואין סוף לאפשרויות. הרב דסלר טוען, שחלוקה אחת היא העיקרית: ה"נותנים", וה"נוטלים". הוא כותב שעבודת האדם בעולם היא להפוך מנוטל לנותן. במחשבה ראשונה זה עלול להצטייר, כאילו הנותן הוא זה שמחלק צדקה כל היום, והנוטל הוא זה שעסוק בקניות לחופשה במיאמי, אבל זה כמובן פשטני. אני יכול לחלק צדקה כל היום ולהיות אגואיסט שאין כמותו, וכן להיפך. מדובר על עמדה נפשית. והיא אשר שופכת אור אחר על אותו המעשה בדיוק.
אדם מדבר במעגל שיח של חברים. לפעמים כולם עם הרגליים קופצות, מחכים שיסיים. בעומק, זה בגלל שמורגש שהוא מחפש לקחת, כשהסאב-טקסט הוא "תנו לי במה", "תנו לי תשומת לב". ולפעמים מישהו מדבר וכולם יכולים להקשיב זמן רב, כי הוא בנתינה. זה מורגש.
גם היכולת להקשיב באמת היא נתינה מאין כמותה.
נתינת ביקורת למשל, גם היא, יכולה להיות ממקום נותן, ואז הדברים יישמעו. ואותן המילים יכולות לבוא ממקום פטרוני, שתלטן, לקחני, ואז – הן יעוררו התנגדות.
זה נוגע לכל שניה בחיים. האדם נכנס הביתה אחרי יום עבודה. עצור רגע. שאל את עצמך: אני כרגע בעמדה של נתינה? או בעמדה של לקחנות? אם כל מה שמעסיק אותי זה רק מה יצא לי מזה, ומה אני מקבל פה, אז הדרך סלולה לאכזבות, ומשם לכעסים, ומריבות. לעומת זאת, אם האדם מפנים שכל עבודתו היא להפוך מאגואיסט ולקחן לאוהב, הוא מוכן להקשיב באמת, גם לביקורת כואבת, שהוא מקבל בבית, כי הוא מבין שזה "קורס" אישי וממוקד להכשרתו כעובד השם אמתי. דהיינו כאדם היוצא מעמדה של לקחנות מול המציאות, אל עמדה של נתינה.
הרב דסלר מאריך להסביר איך כל המידות הטובות או הרעות, הן בעצם תוצאה של העמדות הללו. איך שורש השחיתות המוסרית קשור לעמדה בה האדם רק עסוק בסיפוק דחפיו, ושורש הטוב בעמדה בה האדם עמל להפוך עצמו לנותן.
כולנו זוכרים את המערכון של הגשש "דייג, אוהב דגים או לא אוהב דגים? אם אוהב דגים, למה מוציא אותם מהמים?"…
זה בדיוק העניין, אנחנו לפעמים עסוקים בלספק את מאוויינו ומכנים זאת אהבה. אהבה אמתית, קשורה להחלטה שלי להיות בנתינה מול אשתי, מול ילדיי, מול חבריי, ולא רק לחשבן מה יספק אותי ומה לא.
אבל עד כאן החלק התיאורטי. שמעו את הדבר האמתי: הרב דסלר היה צמוד לפסיקות החזון איש, שכידוע ה"שיעורים" אצלו גדולים מהמקובל (הלולב הכי ארוך, גביע הקידוש גדול, וכד'). חמיו של הרב דסלר קנה לו גביע לחתונתו, גביע קטן, שאינו עונה על הדרישות שלו. במשך שנים רבות קידש על הגביע, מבלי להגיד מילה על כך לאיש, עד כי חשבו שכנראה הוא פוסק באופן שונה בעניין שיעור היין לקידוש. הכל התברר עם פטירת אשתו, כשבערב שבת של השבעה כבר שלח תלמיד שיקנה עבורו גביע גדול כ"שיעור חזון איש", או אז הבינו תלמידיו, שבסדרי העדיפויות שלו, הכבוד לאשתו עולה על החמרתו ההלכתית.
סולם ערכים שכזה אפשרי, כשזוכרים כל רגע כי האדם אינו נמדד בחומרה זו או אחרת, אלא בעמדה מתוכה הוא עושה את הדברים.
יום פטירתו יחול ביום שלישי השבוע, לכן ראיתי לנכון להביא פה מעט מדרכיו.
(שמות תשעט)
