מרדכי גרנביץהשבת, כשאתם קוראים את המדור, אני נמצא עם קבוצה באוקראינה, במסע בעקבות גדולי החסידות. קורה מפעם לפעם שחברים, או כאלו שלומדים איתי כתבי ר' נחמן, מתקבצים לכדי קבוצה ונוסעים יחד. זהו דבר נפוץ כיום, אלא שאיכשהו בדרך כלל האנשים שבאים איתי הם לא מה'סוג' הזה של חובבי מיסטיקה, וכשהם נוסעים לחו"ל זה לשופינג בלונדון או נופש במיאמי, ופחות להשתטחות על קברים.
בדרך כלל אני נוהג לעשות מפגש הכנה למסע כמה ימים לפני הטיסה.
בתחילת השבוע ישבו בביתי אנשים ונשים שאת חלקם אני מכיר אישית וחלקם דרך הרשת החברתית, והתחלנו בסבב היכרות בו כל אחד אומר מה מביא אותו למסע שכזה.
כמו שציינתי, פרופיל יושבי הסלון לא תאם לפרופיל הסטריאוטיפי של הנוסעים לאומן. אחד המשתתפים אמר שזה פשוט סיקרן אותו, לראות מן הצד מה זה. לא שחלילה הוא חושב שמשהו יקרה שם. אבל מעניין.
מאוחר יותר, כשכולם הלכו, יצא לי לדבר איתו לבד, והסתבר שהוא דווקא מאד מצפה שמשהו יקרה שם. שהוא יפגוש את עצמו, שמשהו ייגע בלבו. אז למה האמירה הקרירה והאנתרופולוגית? פשוט מאד, האדם יש לו דימוי על עצמו. והרבה פעמים זה מאד לא נעים לעשות משהו שלא עולה בקנה אחד עם הדימוי הזה. "אני" אחד שעושה ככה וככה? זה לא מתאים לי. וכך קורה שהאדם פעמים רבות נמנע מדברים טובים, או עושה דברים שבכלל בעומק לא היה רוצה, והכל בגלל הצורך לשרת את הפוזה שאותה בנה לעצמו.
זה כל כך עמוק ונוקב עד כדי כך שזה כבר קורה על אוטומט. ולא באופן מודע. תגובות שיוצאות ב"שלוף", התייחסויות לאנשים או לסיטואציות. הכל צריך להתאים אל ה'פסל' אותו בנה האדם, ומולו הוא מקריב את עצמו יום יום ושעה שעה. בשיחה הגענו לעומקים. בעצם הבנו שקשה לשחרר את זה, אבל מצד שני האפשרות לשחרר את זה היא המפתח להתקדמות אמתית, לכל פריצת דרך משמעותית בחיים. (ביקשתי את רשותו לספר, כמובן).
פעם חבר היה בסדנה במנהטן, הגיעו לשם הרבה אנשים מכובדים מעולם העסקים. כל אחד הגיע עם המצוקה שלו, ומסיבותיו האישיות. ברגע הראשון המנחה ביקש מכולם לעמוד יחד במעגל ולצעוק. זה היה מוזר, אבל ככל שהאנשים 'נכנסו' לזה, משהו השתחרר, והם היו מסוגלים לשבת ולהיפתח. לפעמים אדם כל כך תקוע במשלב המעונב שלו, שהוא לא מסוגל לשתף פעולה בכזאת סיטואציה של חשיפה, למשל. אבל ברגע שהם עשו משהו אקטיבי כדי לצאת מאזור הנוחות שלהם, אפילו משהו קצת משוגע, זה עבד. ואז היה אפשר להתחיל לדבר באמת.
ראש חודש אדר הגיע, הילדים כבר מחכים בהתרגשות לתחפושות, והדבר המרכזי ביותר שהאווירה של פורים מאפשרת לנו, זה לצאת מהמשלב הנוח והמוכר, הרי כולם יסלחו לנו אם נשתולל קצת בפורים, אם לא נתנהג כרגיל וכמצופה. אז אולי מאחורי המסכות הללו, מסתתרת ההזדמנות דווקא לוותר על מסכות היום יום, להשאיר את הפוזה בצד, ולהיפתח לאופציה להכיר את עצמנו באמת. לחיים, לחיים!
(פקודי תשעט)
