ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)
לעולם לא להתייאש מן הרחמים והחנינה
משה עומד ומתחנן אל ה', מנסה לבטל את הגזירה שלא ייכנס לארץ-ישראל. חז"ל (דברים רבה ג) שמים את ליבם לבחירה דווקא בלשון תחנונים, ולא בלשונות תפילה אחרות: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים […] וְתַחֲנוּנִים… וּמִכֻּלָּן לֹא נִתְפַּלֵל משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים".
מדוע דווקא בלשון תחנונים?
"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֵין לִבְרִיָה כְּלוּם אֵצֶל בּוֹרְאָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא בָא אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים".
וכי משה רבינו הוא בריה שאין לה כלום אצל בוראה? מדובר כאן על המין האנושי. משה הוא אמנם יחיד ומיוחד, אך גם הוא אדם. משול כחרס הנשבר. בריה שאין לה כלום אצל בוראה. הקב"ה אינו חייב אפילו למשה רבינו דבר.
"אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה לֹא בָא משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים? … כָּךְ אָמַר הַקָּב"ה לְמשֶׁה 'וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן', אָמַר לוֹ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי 'וְרִחַמְתִּי', בְּמִדַּת הָרַחֲמִים אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי, 'וְחַנֹּתִי', בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הקב"ה: 'רַב לָךְ'. אָמַר לְפָנָיו: רבּש"ע לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי… עַכְשָׁו אֵינִי אוֹמֵר שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מְאוּמָה, אֶלָּא חִנָּם עֲשֵׂה עִמִּי 'וָאֶתְחַנַּן'".
מהותם של התחנונים: בקשת החנינה, מתנת חינם. משה מנצל כביכול את הבטחות הקב"ה בי"ג מידות, ואינו בא לטעון שיש בידו זכויות המצדיקות רחמים, אלא פונה בלשון תחנונים – מתנת חינם. עצם הפניה הזו כעני ממעש, מלמדת על הענווה של משה.
"דָּבָר אַחֵר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַטְרוֹנָה שֶׁיָּלְדָה בֵּן, כָּל יָמִים שֶׁבְּנָהּ קַיָּם הָיְתָה נִכְנֶסֶת בַּפָּלָטִין בִּזְרוֹעַ, מֵת בְּנָהּ, הִתְחִילָה מְבַקֶּשֶׁת לִכָּנֵס בִּתְחִינוֹת. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל קַיָּמִים בַּמִּדְבָּר, הָיָה משֶׁה נִכְנַס לִפְנֵי הקב"ה בִּזְרוֹעַ: 'לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ', 'סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה' וגו'. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּתַחֲנוּנִים 'וָאֶתְחַנַּן'".
משה הוא אמנם אדון הנביאים, אבל מעמדו בפני הקב"ה היה כשליח בשם העם שאותו הוציא ממצרים. בלי האנשים למענם פעל – אין לו בידו מאום.
"דָּבָר אַחֵר, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, מַהוּ 'לֵאמֹר'? אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה לֵאמֹר לַדּוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין בִּשְׁעַת הַצָּרָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה', הִתְחִיל מִתְחַנֵּן".
תחנוניו של משה לא נענו, ובכל זאת הם מלמדים אותנו להמשיך ולנסות, ולעולם לא להתייאש מן הרחמים והחנינה.
(ואתחנן תשפ"ב)
