ראיית הנסתר

גדול כוחה של תפילה ואין בידינו לאמוד את גודל השפעתה

מיד לאחר סיומו של מבצע "עלות השחר", עלה השחר על אמירות נדושות וחסרות שחר. הישגי המבצע נבעו לדברי דוברים שונים אך ורק מעוצמתו של צה"ל ונפלאותיה של מערכת כיפת ברזל. העובדה שנורו לעבר ישראל 1,100 רקטות ואיש לא נפגע פגיעה קשה איננה נס משמים, הם טענו, אלא היא רק תוצאה של עבודה מאומצת ומדויקת של מוחותינו וכוחותינו.

מבלי לגרוע מאומה מההערכה לכל גיבורי המערכה, אציין כי אין דרך למדוד את התערבות ה' בחיינו. כשם שאיש לא יכול להוכיח אותה באותות ובמופתים, כך אי אפשר להכחיש אותה על סמך עובדות ונתונים. הרוצה להסתמך רק על מראה עיניו, יאמין שהכל מתנהל אצלנו בדרך הטבע, והמאמין המסתמך גם על מסורת אבותיו, יכיר גם בהתערבות א-לוהית של כוח שמעל לטבע. הוא גם יידע שהצלחת כוחותינו עצמה זקוקה אף היא לסיעתא דשמיא. בעולם של הסתר פנים בו אנו חיים, איננו מצפים כלל לראות נסים גלויים, אבל במבט של אמונה רואים נסים נסתרים.

דווקא האדם המודרני צריך לפתח את ראיית הנסתר. המדע שיודע להסביר כמעט כל דבר, והטכנולוגיה שמאפשרת לראות ולצפות בכל מה שהראש חושק והלב משתוקק, סוללים דרך לכפירה בכל מה שלא נראה ולא נשמע ולא נתפס במדע. אולם איש האמונה המודרני אמון על אמנות הראייה של מה שמעבר למדע ולמידע, למסך ולמעבדה. הוא יודע שניתן להבין ולהסביר תופעות טבע כמו גם בריאות ומחלה, פלאי אסטרונומיה ובעיות על הקרקע, תהליכים היסטוריים ומבצעי צבא מבלי להזדקק להכרה ביד ההשגחה. ואחרי כל זאת הוא מתבונן בתולדות עם ישראל מראשיתו בשחר ההיסטוריה ועד הווייתו במבצע "עלות השחר", ובד בבד עם כל ההסברים של מדעי הרוח והחברה, הוא מזהה רובד נוסף של גורמים שהוא רואה בהם השגחה.

תובנה זו מקננת בלבו של נושא התפילה שבה משתקף המתח בין אמונה לבין ראיית יד ה' בפעולתה. בדרך כלל אין אנו רואים באופן מוחשי כל זיקה ישירה בין תפילותינו ובין קורותינו. רבים המתפללים שלא עולה בידם לקבל את משאלתם, ורבים אינם מתפללים ומשאלתם מתממשת לשמחתם.

פרשתנו נותנת כיוון בעניין זה מתוך תפילת משה בפתח פרשתנו שהפכה לסמל, שכן הוא הרבה והפציר בתחנוניו, ולדברי המדרש (דב"ר יא, י) התפלל 515 תפילות שנרמזות בגימטרייה של המילה "ואתחנן". רבי חיים בן עטר לומד ומלמד לפי תפילת משה על ארבעה תנאים שנחוצים כדי שתפילת האדם תתקבל: א. "וָאֶתְחַנַּ֖ן" – שיתפלל בדרך תחנונים, ב. "אֶל ה'" – שיבקש להיענות מתוך מידת הרחמים, ג. "בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא" – שזמן התפלה יהיה בעת רצון, ד. "לֵאמֹֽר" – שתפילתו תהיה ברורה, מפורשת וראויה (אור החיים ג, כג).

ואנו תוהים ומשתאים כיצד תפילת משה להיכנס לארץ מהווה דגם לחיקוי ומקור להשראה, והרי תפילתו לכאורה לא התקבלה. משה התפלל להיכנס לארץ ישראל, אך בקשתו נדחתה על הסף, תרתי משמע. אולם חז"ל (ברכות לב) מפנים את תשומת ליבנו לכך שתפילת משה השיגה תוצאה חיובית משמעותית: הוא ביקש: "אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָה", והקב"ה משיב לו "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה… וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ". משה אמנם לא זכה למענה חיובי על בקשתו להיכנס לארץ, אך נענה בחיוב על בקשתו לראותה. הוא זכה לראות לא רק "אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָה", אלא ה' הראה לו אף את כולה (דברים לד א).

וכך למדו חכמים מתפילת משה דווקא על כוחה הגדול של התפילה. גם כשאנו מתפללים ונראה שנענינו בשלילה, אין אנו יודעים מה עלול היה לקרות בלעדיה, וייתכן שתפילתנו הועילה למנוע חלופה יותר גרועה. כאן חוזרים אנו לתובנה בה פתחנו. המבקש לראות את התגשמות תפילתו בצורה מוחשית וישירה, לא ימצא בדרך כלל את מבוקשו. אולם מי שאמון על ההבנה שיש רובד נסתר, מבין שאין אנו יודעים מה השיגה התפילה ומה היה בלעדיה. התפילה היא "עבודה שבלב" ולא עבודה שבשכל, ולכן היא דורשת לשים בצד את השכל הקר על כל חישוביו ההגיוניים. ולהתאמץ בתפילה מעומק הלב ובכוונה גדולה, כי גדול כוחה של תפילה ואין בידינו לאמוד את גודל השפעתה. מי שמאמין היטב  יודע שהתפילה היא עבודה שאסור לוותר עליה!

(ואתחנן תשפ"ב)