הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
האחריות הגדולה אינה מושלכת על אחרים, המנסים לפתות להשגת מוצרים שונים, אלא עלינו עצמנו
חלק גדול מהכלכלה המודרנית בנוי על עולם הפרסום. משימותיו של עולם הפרסום אינן רק לאפשר לנו למצוא את המקום בו נוכל לצרוך את הדברים שאנו זקוקים להם; הוא נועד בעיקר כדי ליצור את הצרכים האלה, וכדי לשכנע אותנו כי חיינו חסרים בלי המוצר שאותו הוא מפרסם – בין אם מדובר בכלים ומכשירים שכלל אין לנו אותם, בין אם הניסיון הוא ליצור צורך בשדרוג המכשירים הקיימים, בין אם מדובר בדרכי הנאה ותענוג, או כל עניין אחר. אין מדובר אפוא בהיענות לצורך, אלא בהצתת שאיפות ותשוקות למוצרים שמבלעדי עולם הפרסום – כלל לא היינו מודעים לכך שדבר מה חסר בעולמנו.
מבחינה פורמלית, עצם קיומו של עולם הפרסום נוגע בשתי שאלות בסיסיות. ראשונה בהן היא החשיבות הגדולה של זהירות מגניבת דעת, שעולם הפרסום פעמים רבות בנוי עליו. בפרק י״ח בהלכות מכירה מאריך הרמב״ם במותר והאסור בתחום הצגת המוצר תכונותיו ומרכיביו, כאשר פתיחת הפרק היא ״אסור לרמות את האדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד גויים ואחד ישראל בדבר זה…״. שניה בהן היא האיסור שאין אנו שמים לב למשמעותו, והוא איסור ״לפני עיוור לא תתן מכשול״. חלק מהמעשים הכלולים באיסור זה הם קשורים מאוד בנתינת עצה לאחר בגלל האינטרסים של המפרסם: ״אל תאמר לו: ׳מכור שדך וקח לך חמור׳ ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו…״ (ספרא).
קשה כמובן למתוח את הקו המדויק בין פרסום חשוב, המאפשר לאדם לקבל את המידע שהוא זקוק לו, וליצרן להפיץ את מוצריו, לבין פרסום שיוצר מציאות מעוותת. בד בבד, יש לשים לב שהתורה לא הטילה את הכל על המפרסם. בלוחות הדיברות, ספר הברית שבין עם ישראל ובין הקב״ה, בד בבד עם העיסוק בנושאים העליונים של עבודה זרה, שבת, כיבוד אב ואם, רצח וניאוף, התורה מייחדת מקום משמעותי לאיסור ״לא תחמוד״. שכן, החמדה והתשוקה המניעים הרבה מאוד תהליכים חשובים ונפלאים בעולם, עלולים להיות גם המבוא למפלה ולקריסה. במקום בו אדם אינו חי במסגרת החיים העצמיים שלו, כי אם עסוק במילוי צרכים שלא קיימים באמת, ועניינים שהוא חומד אותם ומתאווה להם – שם עלולה להתחיל התדרדרותו. הסדק שמתחיל בהשגת דברים שאין לו צורך אמיתי בהם, הולך ומתרחב לפעולות אסורות כדי להשיג אותם, ומשם לעניינים הקשורים בהלוואות, בגניבה וגזל, בשחיתות ובלקיחת דברים שאינם שייכים לו וכדו׳.
על כן, האחריות הגדולה אינה מושלכת על אחרים, המנסים לפתות להשגת מוצרים שונים, אלא עלינו עצמנו. ומוטלת חובה על האדם לחיות בתודעה בסיסית של ״איזהו עשיר השמח בחלקו״, ובד בבד עם חיים נוחים שמחים ומיטיבים להיזהר שלא להפוך לרודף מתמיד אחר מה שאין לו צורך בו, אלא להסיט את תשומת הלב למיצוי מה שקיים ולא לרדיפה מתמדת אחר מה שאין.
(ואתחנן תשפ"ב)
