הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
לפני קצת יותר משבוע ירו מחבלים על אוטובוס ממוגן של מתפללים שבאו להתפלל בקבר יוסף. אירוע זה בא לאחר שבפעם הקודמת נורתה אש על הקבר ופצעה את מח"ט הגזרה, ולאחר מספר סיכולים מוצלחים של צה"ל, ימ"מ והשב"כ נגד הטרור בשכם. הירי עורר ויכוח תקשורתי; מצד אחד המתיישבים וה'בטחוניסטים' שדרשו אמירה מדינית ברורה ונחושה ביחס לזכות שלנו להתפלל בקבר יוסף כמקום קדוש בעל משמעות לאומית, ובדרישה שלא להיכנע לטרור, ואדרבא, להגביר נוכחות במקום ולתת מענה הולם לאבטחתו. ומנגד, אלה שגינו את הכניסה של יהודים למקום ודרשו בעקבות הירי להימנע מכניסה לקבר יוסף. מסקנות מנוגדות וקוטביות מאותו אירוע. לא היה קשה לזהות שהמסקנות המנוגדות נובעות מאג'נדות מנוגדות מלכתחילה. שכם וקבר יוסף באמצע, ושתי דעות מנוגדות מצד זה ומהצד השני.
העיר שכם, עירו של יוסף הצדיק, כבברכת אביו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו'" (בראשית מח כב). עיר של ניגודים ומורכבות: היא ניתנה כנחלה לבני יוסף, ויוסף עצמו נקבר בה. היא הייתה העיר הראשונה אליה הגיע אברהם אבינו בבואו לארץ כנען: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" (בראשית יב ו). אולם, מנגד, היא גם היתה: "מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב א).
בפרשת השבוע אנו חוזרים לשכם, בפרשת הברכה והקללה, והמעמד ההיסטורי בשכם, בהר גריזים והר עיבל: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' וגו', וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' וגו'. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל וגו'".
הבחירה בין ה'ברכה' ל'קללה' שבפרשה היא אפשרות מאוזנת של היכולת לבחור באופן חופשי בין שתי דרכים: "כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם 'לפניכם', שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן" (רמב"ן שם).
במעמד ההיסטורי של ה'ברכה' ו'הקללה' כל האומה התכנסה למעמד מאחד: "ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה שבטים בהר עיבל, וכו'. והלוים עמדו בין ההרים והפכו פניהם ופתחו בברכה וכו'" (ש"ח שם). הלווים עמדו בעמק, בשכם, בין לבין. בברכה פנו להר הברכה, ובפסוקי הקללה פנו להר עיבל הר הקללה. דואליות של מציאות אחת. שתי פנים למקום: "נמצא שהעם עמד שם על הר גריזים ועל הר עיבל ומסר לעצמו ולכל דורותיו את הברירה בין ברכה לקללה. וכו'. כי הברכה והקללה מומחשות לחושים על ידי מראה שני ההרים האלה המנוגדים בטבעם. וכו'. ועדיין, הניגוד שביניהם ניכר לעין. הר גריזים הוא בדרום הר שכם והוא עטוף ירק, וגנות מכסות את המדרגות שבמדרונו; ואילו הר עיבל הוא בצד צפון והוא תלול וצחיח ושומם. לפיכך, שני ההרים האלה העומדים זה בצד זה ממחישים יפה את הברכה ואת הקללה. שניהם מתרוממים על אותה אדמה ואותה טיפה של גשם ושל טל מרווה את שניהם, על שניהם חולף אותו אויר ואותה אבקת פרחים מרחפת על זה ועל זה; ואף על פי כן נשאר הר עיבל בקיפאון עקר, ואילו הר גריזים עוטה עדי צמח עד פסגתו. וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו; הן תלויות ביחסנו למה שמביא את הברכה. כאשר נעבור את הירדן וכו', ניתן עינינו בשני ההרים האלה; מראיהם יורה לנו שעלינו לבחור בין ברכה לבין קללה, ובהתנהגותנו המוסרית אנחנו מחליטים בעצמנו אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל" (רש"ר הירש שם).
בשבת ר"ח אלול עוסקים בבחירה ובתשובה. בפנינו המאזניים של המעשים והבחירות. מצד זה ומצד זה. בין הברכה לבין הקללה.
(ראה תשפ"ב)
