הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
אנו חיים בעידן של פוסט-מודרניזם וקרייריזם ששם את ה'אני' וה'עכשיו' במרכז ההתעניינות והחשיבות, שמבליט את האישי על חשבון הכללי, את ה'מימוש העצמי' על חשבון התרומה לכלל, את ההנאה והסיפוק העצמי על פני ה'ערך', את הקרייריזם על חשבון האידיאליזם ותודעת ה'שליחות' (ה'שליחות' הומרה ב'משלח יד') ואת העשייה למען הקיום האישי, כאן ועכשיו על חשבון העשייה למען העתיד, הילודה, והקיום הלאומי לדורות. אולם, האם החברה האנושית ככלל ומדינת ישראל בפרט יוכלו להתקיים כך לאורך ימים?! האם תוכל לעמוד מול אתגריה בעתיד? האם לא, חלילה, עלול להתקיים בה: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט יח)? האם כך יוכל להתקיים צבאה? האם ניתן יהיה להמשיך לקיים את המערכות החברתיות בכלל והמערכות ההתנדבותיות בפרט, בלעדיהן החברה תוכל להתקיים?!
לרגל מגמה זו ישנה נטייה לנסות להמיר את המניע הערכי של העשייה, הלוקה בחסר, בסוגים שונים של תגמול אלטרנטיבי, להראות למי שעושה מה הרווח הממשי שיצא לו מכך, משוואה של 'תן וקח'. אולם האם אכן זה עשוי להוות תחליף?! האם זה באמת יכול לעבוד לאורך זמן?! במיוחד באותם תחומים שאין אפשרות לקדמם ללא הקרבה אישית והסתכנות, שלא ניתן לתגמלם?!
בפרשיותיו של יעקב אבינו יש ביטוי בכתובים ובמדרשי חז"ל שהוא אינו פועל רק ממניעים אישיים ומשפחתיים אלא מתוך תודעת שליחות לדורות, ומתוך החזון שממנו וממשפחתו תיבנה האומה הישראלית בעתיד. כך הוא ביציאה לחרן לבניית המשפחה: "ויפגע במקום וילן שם וגו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (בראשית כח יא). "לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו. בא המקום להודיעו שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים ונעשו כולן אבן אחת להודיענו שכולם עתידין להיות גוי אחד בארץ" (ילק"ש בראשית כח רמז קיט).
כך גם בראשית הפרשה: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בראשית לז ב). בהבנה שתקופת הנדודים, הארעיות והמשברים הסתיימה וכעת הגיע הזמן להתמקם ולהפנות את כל המשאבים כדי לבסס את המשפחה לקראת העתיד: "אמר יעקב: ראיתי צרת עשיו, צרת לבן, צרת דינה, צרת רחל, לא נחתי מימי! מעתה אני אניח ואני יושב" (מבוא לתנ"י, תו"ש כאן ט). ואולי אפילו לדלג על שעבוד מצרים: "מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הקב"ה לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכו', בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתיישבה דעתו. אמר הקב"ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך, וכו'! מיד הביא עליו עלילה ע"י יוסף" (מדרש, תו"ש כאן א). וכך גם באבל על יוסף שהיה כרוך אצלו גם בדאגה מפני אי התגשמות החזון של הקמת המשפחה: "כי ארך אל בני אבל שאולה – אמר הקב"ה הבטיחני על שנים עשר שבטים והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם, ואני מת בשני עולמות" (מדרש ילמדנו, תו"ש כאן רד). ואכן זכה יעקב לבסוף להקים את אומת הנצח שנקראת על שמו – 'ישראל'.
תודעת השליחות והחזון ניכרת גם במלחמת החשמונאים, באופן שיהודה מכין את לוחמי לקרב, והיא היתה הבסיס לנס של ניצחון המכבים על הצבא המודרני בעולם של אז: "ויאמר יהודה: דבר קל הוא שימסרו רבים ביד מעטים, כי אין לשמים מעצור להושיע ברב או במעט, ולא ברב חיל הניצחון במלחמה, כי מן השמים באה הגבורה. וכו'. ואנחנו נלחמים בעד נפשינו ותורתינו" (חשמונאים א' ג' יג-כד). "ויהודה אמר: התאזרו והיו לבני חיל, והיו מוכנים לבוקר להילחם בגויים האלה אשר התאספו עלינו להשמיד אותנו ואת בית מקדשנו. כי טוב לנו מותנו במלחמה מראות ברעת עמנו ומקדשנו. כאשר ירצו השמים כן יעשו" (חשמונאים א', ג', נ"ז-ס').
בקוראנו את הפרשה ובהדליקנו את נרות החנוכה נזכור שהחינוך לתודעת השליחות והחזון הוא ערובה לקיומנו מאז ולתמיד, והיום אף יותר מכל.
חנוכה שמח מעיר החשמונאים.
(וישב תשפ"ב)
