"בָּנִים אַתֶּם לַד' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".
הפסוק מבטא מצוה לא תעשה מתרי"ג מצוות. מנהגי האבל בישראל מבוססים על המקרא אשר ממנו לומדים את ההתנהגויות השונות של הקריעה ושל השבעה והשלושים אבל העניינים עצמם אינם שייכים לתרי"ג מצוות.
פירוש הדבר הוא שהתנהגות של אבל היא התנהגות טבעית הקיימת באופן ספונטני אצל בני אדם ואין צורך לתורה לחדש מצוה בנדון, כמו שאין התורה מצווה על אכילה או זיווג אלא על הדרכים המיוחדות לישראל כדי ליישמן.
אבל כאן אנו לומדים באופן ישיר כלל נוסף. לא זו בלבד שהתורה אינה מצווה על אבל, היא אוסרת התנהגויות של אבל בלתי רצויות. ובמילים אחרות, התורה אוסרת התנהגות של אבלות כגון זו המובאת בפסוק. משמעותן של התנהגויות אלו היא שהמת – מת. מיתה שאין לה תקנה. אמנם כמעט בכל האמונות והדתות קיימות דעות על חיי הנפש אחר המוות. אבל המת מת. והמקוננות מקוננות על המת. התורה מלמדת אותנו שהאבל אינו בא לבטא אלא את הכאב של הפרידה. המיתה גורמת למצב של אלמנות ויתומים ועל זה ראוי להתאבל.
יחד עם הדרישות של הכבוד לגוף המת. גם בגלל שהגוף היה הנרתיק של הנשמה ולכן שייכים בו העניינים של תשמישי קדושה. וגם ויתכן וזה העיקר בגלל שהגוף הוא בעצמו נברא בידי הקב"ה כמו שכתוב "וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה". בתור שכזה, גופו של האדם הוא לא רק כלי המשמש את המטרה אלא דוקא חלק מהמטרה עצמה. זה גם המשמעות של המושג "מצוות מעשיות" ואין מעשה אלא בגוף. נוכחותו של האדם בעולם הזה נבחנת הודות לגופו. היות והעולם הזה הוא העולם הניתן לתיקון, אשר ברא אלקים לעשות, אנו שייכים לעולם הזה על ידי הגוף שלנו. הנימוק של הפסוק הוא "בָּנִים אַתֶּם לַד' אֱלֹהֵיכֶם". כלומר, הוא אבינו ולכן אין לאמיתו של דבר מקום לאבל של ממש, אלא רק לתהליכי פרידה תוך כדי מתן ביטוי הולם לרגשות ולכאב. הלכות אבלות בישראל הן בעצם ההלכות של היציאה ההדרגתית מן האבלות, זאת אומרת, כביכול שלילת רגשי האשמה על כך שהיתומים והאלמנה ממשיכים לחיות, וזאת בגלל שלאמיתו של דבר גם המת ממשיך לחיות אלא שפשט צורה אחת השייכת לעולם הזה ולבש צורה אחת השייכת לעולם הבא, עד אשר יבא עת שבו העולם הזה והעולם הבא ייפגשו וגם לגוף יהיה בו חלק.
והיות וחוויית המיתה היא חוויה של פרידה ופירוד והתפוררות, היפך היחוד, שלילת הבחינה האחדותית של גוף ונשמה ביחד, הגמרא במסכת יבמות משתמשת באותו הביטוי עצמו של "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" כדי לבטא את האיסור של הפירוד בתוך החברה הישראלית: "לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות!", היינו, שכל אגודה כפשוטה של המילה מאגדת את חבריה, אבל יחד עם זאת היא מפרידה את האגודות השונות אלו מאלו בטענה שכביכול מי שאינו שייך לאגודה שלי, ספק אם הוא עדיין שייך לישראל. (על סמך זה היה רבנו הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל אומר- עד כמה מוזר שהתנועה שהוקמה בזמנו כדי להתנגד לציונות בחרה לה שם כה משמעותי "אגודת ישראל". כמובן שהכוונה היא שכל ישראל יעשו אגודה אחת. אבל כתוצאה, היות ולא כל ישראל שייכים לאותה תנועה, זה כאילו אותה תנועה רואה בעצמה את הישראל האמיתי. ומה עם האחרים? הם שייכים לאגודות אחרות. ולכן חזרנו לאזהרה: "לא תעשו אגודות אגודות".
נשאלת אם כן השאלה: האם כולם מקשה אחת? האם אין לגיטימיות להבדלים בין המרכיבים השונים בחברה? לכן יש צורך בהבנת העניין: אגודות אגודות, פירושו המיתה של החברה. הגוף לחוד והנשמה לחוד, זו המיתה. וגם הלב לחוד והמוח לחוד זה לא חיי הגוף אלא חיים מלאכותיים של האיברים.
אגודות אגודות, היא הנטיה לכתות, כשכל כת רואה בעצמה את הישות האמיתית ובאחרות כופרים ופושעים. לכן דנה הגמרא בתנאים אשר בהם הבדלי או שינויי מקום או אופי קבוצתי מצדיקים הבדלים הלכתיים, מבלי שזה יצדיק טענה שכולם היו צריכים להתנהג באותה צורה. מגילה נקראת פה בי"ג ושם בי"ד אבל כולם קיימו את המצוה כמו שהם – כל קבוצה לעצמה – היו חייבים לקיים אותה. וא"ו החיבור היא האות המשמעותית ביותר: לא אלו בצד אלו, וכולם לחוד (היינו שהכוליות חסרה, בחינת ה"כל" שלהם נשארת לחוד), אלא גם זה וגם זה וכולם יחד.
(ראה תשפ"ג)