השירות הטוב ביותר שקיבלתי בחיי

בפרשתנו ישנה סתירה בין שני פסוקים: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה" (דברים טו,ד), ומאידך, בהמשך נאמר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (שם, שם,יא). פסוק אחד מתאר אוטופיה ללא מציאות של עוני, והאחר מתאר עוני נצחי. רש"י מיישב את הסתירה: 'אפס כי לא יהיה בך אביון – ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון – אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום – אביונים בכם'. האם חלוקה זו, 'אביונים באחרים' בזמן שעושים רצונו של מקום ו'אביונים בכם' כשאין עושים רצונו של מקום מיישבת את הסתירה, שכן יש אביונים בכל מצב?

מהם הפרמטרים בהם מודדים מיהו עני ומיהו עשיר? ומה המסורת האתיופית יכולה לתרום לנו בשאלות הללו? המפתח לתשובה לכל השאלות הללו, תטען המסורת האתיופית, גלום במילים "עושים רצונו של מקום", והרשו לי להסביר למה הכוונה.

מפעם לפעם, אני שומע וקורא דוחות על השירות הישראלי; הלקוחות הישראלים עדיין זוכים לשירות באיכות ירודה בעיקר במגזר הציבורי. כמי שעבר, כילד, את המסע המפרך מאתיופיה לארץ ישראל, חצה את מדבריות סודן, ואף חי למשך שנה בסודן במחנה פליטים, אני מבין היטב שמי שעברו את כל זה, כמוני, עלולים לאמץ לעצמם תפיסת עולם חשדנית, מלאה בתלונות והטלת אחריות על גורמים חיצוניים. מצד שני, יהיו אחרים שדווקא בגלל מה שעברו והעובדה שעדיין נותרו בחיים, הם יודעים לקחת דברים בפרופורציות. זה לא משהו שבוחרים, זה אורח חיים שכל אחד מוצא בו את עצמו.

נראה לי שאני שייך לקבוצה השנייה ואפשר להגדיר אותי גם כתמים. ואולי, זאת הייתה בין היתר הסיבה לכך שלא הבנתי למה הכוונה במתן שירות ירוד או גבוה- עד לפני שבוע. משפחתי ואני בילינו את החופשה בסנץ מוריץ (St Moritz) בשוויץ. בשעת בוקר מוקדמת נהג המונית הגיע בזמן, את כל המזוודות והפקעלך הוא הרים בעצמו והניח בזהירות בתוך בגאז' המונית. לאחר נסיעה קצרה הגענו לתחנת הרכבת, היינו היחידים בכל התחנה. לאחר הסבר מפורט מנהג הרכבת על מסלול הנסיעה עלינו לרכבת. הוסבר לנו, שעקב עבודות במסילת הרכבת יהיה עלינו לרדת בכפר פרדה (Perda) ולעלות לאוטובוס. בדרך, הרכבת עצרה לזמן ממושך ודאגנו שנפספס את האוטובוס. לאחר נסיעה מורטת עצבים עצרנו בפרדה. נהג הרכבת יצא ברוגע מתא הנהג והצביע על האוטובוס שהמתין רק לנו. רצנו אליו במהירות, כשנהג האוטובוס לא מבין מדוע אנו לחוצים והיסטריים. שאלנו את עצמנו איך, למרות שהרכבת התעכבה- בכל זאת נהג האוטובוס המתין לבואנו בסבלנות? אבל, גם התחלנו לדאוג שאולי אנו עלולים לפספס את הרכבת הבאה. תוך כדי הנסיעה הבחנתי שנהג האוטובוס עורך שיחה קצרה. לאחר נסיעה של כחצי שעה האוטובוס עצר בתחנת הרכבת בכפר טיפנקסטל (Tiefencastel) ושוב הופתענו לגלות שהרכבת עדיין בתחנה, וכאשר התקרבנו התברר לנו ששוב אנו היחידים בכל התחנה. הבנו שנהג הרכבת המתין מחוץ לרכבת רק לנו. הוא הורה לנו, בסבר פנים רגועות, לעלות לרכבת. הרכבת החלה בנסיעה אל מעבר לתחנה הרכבת הבאה בעיר חור (Chur). למרות שהרכבת הראשונה התעכבה, הרכבת לחור הגיעה בזמן. איך זה קרה – אני לא יודע. אבל לפתע למדתי מהי רמת שירות ירודה ומהי רמת שירות איכותית, אישית וגבוהה. דבר כזה לא ראיתי מאז המבצע של השייטת עם המוסד במבצע אחים בשנת 1982 בסודן…

מה הסוד לשירות איכותי, אישי וגבוה? פה אנו נכנסים למושג "לעשות רצונו של מקום". על פי התרבות היהודית האתיופית הכוונה ברצונו של מקום היא להיות עם כל רצונותיי במקום שאני נמצא בו. להיות בתוך ההתרחשות בכל מאודנו. לחיות בתוך החוויה. לכוון את כל הרצונות לאותו מקום. זאת אומרת, סוג של ריכוז והתמקדות בפרט, כאן ועכשיו – ומה שמתרחש בעולם, ברמה הכללית – כרגע לא רלוונטי, לא מענייני ולא מתפקידי. כלומר, על פי המסורת האתיופית לעשות רצונו של מקום זו ההבנה שכרגע אני נמצא פה, בתוך ההתרחשות, לא חצי בן אדם – אלא כל כולי פה, עם כל רצונותיי. אין ספק שהמפתח למתן שירותים איכותיים וטובים, וגם המפתח להבנה מהו אביון ומיהו עני, מתחיל בהבנה שאני כעת פה, עושה רצונו של מקום. אני נמצא פה כולי. בכל הווייתי.

בכדי להפוך למדינה 'מתוקתקת' ומסודרת מכל בחינה, ובפרט מבחינת השירותים הציבוריים המוצעים לתושב- לא די בראייה האתיופית, יש צורך בראיה נוספת. מהי הראיה הנוספת? כל זה אי"ה בשבוע הבא. אבל, בינתיים נזכור שיש לנו מדינה נפלאה ואנו יכולים להפוך למדינה עוד יותר מופלאה ונפלאה, ממש אור לגויים.

(ראה תשפ"ב)