הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בספרו "על ברכי אבות", כותב יורם טהרלב על חמישה יהודים ששינו את העולם, וכך הוא כותב: "נהגו לומר כי חמישה יהודים, שכל אחד הביא תורה חדשה משלו, שינו את פני העולם. ואלה החמישה: הראשון היה משה, שאמר 'הכל חוק'. השני היה ישו, שאמר 'הכל חסד'. השלישי היה מרקס, שאמר 'הכל כסף'. הרביעי היה פרויד. שאמר 'הכל מין'. החמישי היה איינשטיין, שאמר 'הכל יחסי'. והרי לנו מסכת אבות אחרת לגמרי, הפותחת בתורה במשה מסיני וחותמת בתורת היחסות".
לאה נאור, פזמונאית, סופרת, מחזאית ותסריטאית ישראלית, שואלת "איפה היהודי השישי?". מיהו? מה אופיו? המרחק בין תורה מסיני לתורת היחסות הוא מרחק גדול. האם אפשרי למצוא את היהודי שישי שיחבר ביניהם?
כהרגלנו, נטייל בכל מיני מקומות ובמיוחד בתרבותית הדתית של יהודי אתיופיה, ונשוב לענות על שאלותינו.
בני ישראל עוברים שלוש תחנות בדרכם מים סוף להר סיני: מרה, מדבר סין ורפידים. בשלושתן מעמיד ה' את העם בניסיון גדול. כדי להבין את הניסיון יש להבין מיהו האדם. מה אופיו?
הפסיכולוגית מלאני קליין כותבת כי לאדם יש נטייה להגיב לזולת מתוך "ראייה חלקית, מקוטעת וקוטעת, בגלל לחציהם העזים והפראיים של תשוקות וכעסים הרסניים". לפי זה, מהו אם כן הניסיון? מסביר הרב יעקב מדן שהעם עובר פה מעבר תודעתי מתפיסה משפחתית ומצומצמת לתפיסה ממלכתית ואידיאולוגית. בלשונו: "מהקשרם של דברים נראה לנו שה'חוק' הוא מנת המים הקצובה שקבע משה לכל איש מישראל ליטול מן הבאר. מטרתו הייתה שהמים יספיקו לכולם, ושלא ייווצר חלילה מצב שבו החזקים והזריזים משיגים מים רבים להם ולמשפחותיהם, ומותירים מאחוריהם את החלשים בצימאונם".
ממשיך הרב מדן וכותב: "במדבר סין עברו בני ישראל תהליך דומה… גם שם היה האוכל שניתן להם קשור בניסיון: ניתן לשער שהצורך המעשי בכך היה הכמות הגדולה של הפיות הרעבים ביחס לכמות המן שירדה. הייתכן שיד ה' תקצר מלהוריד כמות גדולה יותר? מובן שלא, אלא שכאן נכנס השיקול הרוחני-חינוכי של הניסיון".
כאמור, הניסיון הוא ביכולת החשיבה הלאומית של כלל ישראל. לא עוד אספסוף של עבדים העוסק בארבע אמותיו, אלא עם שכולו מלא בדאגה ובערבות הדדית ברמה הלאומית. ברפידים לא היה מים לעם לשתות. העם, המתקשה להשתחרר מתפיסה של אחוות המשפחה החמולתית, מתלונן: "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בניי ואת מקני בצמא" (שמות יז, ג). גם פה טוען הרב מדן: "המריבה נעשתה בלשון יחיד. את המים דרש כל איש לעצמו, למשפחתו ולמקנהו, ולא למטרת הצלת העם כולו".
אז מה התורה מבקשת מאיתנו? באיזו תודעה נכון לחיות? לצורך בירור שאלה זאת בתרבות האתיופית, פניתי למר דוד מהרט, מומחה במינהל ומדיניות חינוך ומנכ"ל ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה. הוא ענה: "יש הבדל בין החיים היהודיים בגולה לחיים היהודיים בארץ. היהדות בגולה, בלי להיכנס לסיבות לכך, הייתה חזקה בעיקר בתפיסה הקהילתית וחסרה בתפיסה הממלכתית. אחר הקמת המדינה, העם היהודי נדרש לעבור מתפיסה קהילתית לתפיסה ממלכתית.
"ומה באשר לתרבות הדתית של יהודי אתיופיה? חיי הכפר שונים מחיי העיר. לכל משפחה יש חצר גדולה, והחיים שם הם חיי חמולה. המשפחה באתיופיה היא ערך עליון. המושג 'זמד' (ዘመደ), הקיים בקהילה האתיופית, משמעותו קרוב משפחה, קרבת דם עד לשבעה דורות. ובתוך המשפחה אנשים מוכנים להקריב את חייהם למען בן/בת משפחה אחרים. בתרבות זאת הפרט חשוב מאוד. נוכחותו וחסרונו מורגשים תמיד. בעולם המערבי אדם יכול למות בביתו בלי שירגישו בחסרונו. בשעת שאדם נפטר, נוהגים שרבים משתתפים בלוויה. אבל יותר מזה כולם מתגייסים לעזור למשפחה האבלה.
"מצד שני, הקסים שלנו חינכו אותנו להתפלל לשלומה של מלכות. וגם איכשהו הקהילה חיה חיי קהילה תוססים. גם לאחר העלייה לארץ, למרות הקשיים שעברנו, אנו מצליחים לשלב בין אהבת המשפחה והקהילה לאהבת המדינה".
לפי מהרט, נראה שיהדות אתיופיה, שכאמור המשיכה את המסורת היהודית המעוגנת ברוח המקראית ואת חוויית בית המקדש, הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית לצד התודעה האינדיבידואלית. הקהילה הצליחה לשלב ולחבר בן אחוות המשפחה לאחווה הקהילתית, בין האידיאולוגיה והתפיסה הממלכתית לבין האינטרסים המשפחתיים.
המלחמה לימדה אותנו שיש פה דור חדש שהולך וקם כמו אריה ומצליח לשלב בין שתי התודעות. מאז פרוץ המלחמה, דור הטיקטוק והסלפי – שחשבנו שאכפת לו רק מעצמו ושהוא עמוק בתוך התודעה האינדיבידואלית – מתגלה ברוב הדרו. מתברר שטעינו בגדול. הדור הזה חי עמוק בתוך התודעה הממלכתית. הוא "היהודי השישי" שמצליח להבין שיש פה מדינה המורכבת ממשפחות ומשבטים שונים, יהודים ושאינם יהודים, הזקוקים להכרה. ומצד שני הוא גם דורש מהשבטים השונים לאמץ את התפיסה הממלכתית ולגלות אחריות.
