כולם שווים בפני החוק?

לא מעט ביטויים וצירופי לשון שמקורם בתנ"ך נשתגרו בלשון הרווחת והיו בשר מבשרה. ועד כדי כך, שלא מעט אנשים שעושים בהם שימוש תדיר שכחו (או שמא לא למדו מעולם) את מקורם. אחד הבולטים שבהם מופיע בפרשתנו: "איש הישר בעיניו".

בפסוק שבפרשתנו, נתייחד צירוף זה לאיסור על הקרבת קורבנות בכל מקום: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ… וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'  אֱלֹקֵיכֶם. אַתֶּם, וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם..".

ייחוד המקום – שטרם פורטה זהותו המדויקת בכתוב אלא בדרך רמיזה ("אשר יבחר ה' ") – נועד למנוע את זילות הקורבנות. הקרבתם בכל מקום, כדרך "איש הישר בעיניו", הייתה עשויה להיתפס על פניה כמעשה נאצל, קדוש, של תאווה וחתירה להקריב קורבן לה'. תיכף ומיד, כאן ועכשיו.

אכן, כאשר עבודת ה' נעשית כלאחר יד, בדרך כה קלה, בלא שקדמה לה הכנה ראויה ומחשבה תחילה, היא עשויה להשיג דווקא את התוצאה ההפוכה. הקרבה "בכל מקום" ו"בכל זמן" עשויה להפוך מעשה נעלה למצוות אנשים מלומדה, שנעשית דרך שגרה, ללא כוונה ומשמעות.

ודומה שלא לחינם נקראת פרשה זו תמיד בפתחו של חודש אלול, חודש תמים של הכנה לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, אחד ממוקדי השיא בלוח השנה היהודי.

תורת ישראל מלמדת אותנו שגם חתירה ושאיפה ראויה כשלעצמה לעלות בהר ה',  לקום במקום קודשו ולבקר בהיכלו חייבת להיות מלווה במחשבה, שיקול דעת ומתינות.

ממשורר תהילים למדנו שלא כל הרוצה ליטול את השם ולעלות בהר יבוא וייטול. "מי יעלה בהר ה'? הוא שואל, ותשובתו בצדו: לא כל אדם, "איש הישר בעיניו יעשה", אלא רק "נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה".

ומיהו זה ואיזה זה שיוכל להעיד על עצמו שהגיע למדרגה זו ועומד הוא בקריטריונים מחמירים אלה עד תומם?

על פני הדברים, עשיית איש את ה"ישר" הייתה צריכה להידרש לשבח, שהרי בסופו של דבר מדובר בדרך ה"ישר", שעליה נצטווינו במקום אחר "ועשית הישר והטוב!".

אכן, אפשר שהתבוננות בתיבה שסמוכה לה מלאחריה תלמדנו מה טעם דרשו אותה לגנאי.

לא מדובר ב"ישר" אמתי, אובייקטיבי, אלא "הישר בעיניו", "ישר" במבטו הסובייקטיבי של העושה. אכן, בעיניו-שלו הדבר "ישר", אך לאו דווקא כן בעיני אלוקים ואדם.

בבקשו לתאר את האנרכיה שנוהגת בהיעדר חוק וסדר, קורא ספר שופטים, פעם אחר פעם (יז, ו; כא, כה),  ובקול גדול: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".

בידוע, שכשם שאין פרצופיהן של בני אדם זהים, ואפילו לא תמיד דומים זה לזה, כך אין דעותיהם [=מידותיהם, תכונותיהם ונימוסיהם] שווים זה לזה. ממילא, היה וכל אחד יעשה את "הישר בעיניו", יהא "ישר" זה שונה מזה של חברו, ותיווצר אנדרלמוסיה שסופה אנרכיה.

בהיעדר מלך ושלטון –ובאין מוראה של מלכות – "איש את רעהו חיים בלעו".

מכאן יסוד ואבן פינה, לשמירה על עקרון "שלטון החוק", במובנו הכפול: הן שיהיו הכל כפופים לחוק, והן שהחוק יופעל בצורה שווה על הכל. לא יהא ניכר שוע בפני דל, ולא יהא נבדל איש מרעהו.

לעיקרון זה ביטויים רבים במקורות המשפט העברי. ועד כדי הידרו בו, שבתלמוד הירושלמי ניתן ביטוי ל"שלטון החוק במחוקק", היינו שגם נותן החוק, הקב"ה, אדון עולם ושליט כל יכול, מכפיף עצמו לחוקים שהוא קבע, וכביכול מצהיר: "אני הוא ששימרתי מצוותיה של תורה תחילה". אני ראשון לקיים את החוקים ולא לסטות מהם כמלוא נימה.

בימים שבהם נשמעים השכם והערב ביטויים חריפים נגד שלטון החוק ומערכות האכיפה, ראוי לחזור ולשנות פרק זה. מותר, צריך וחובה לבקר כל מערכת, תהא אשר תהא, שלטונית ומשפטית, ולו כדי שייטיבו דרכם ויתקנו משגים שנפלו בפעולתם. אבל אסור שביקורת זו תביא לערעור על עצם קיומם ונחיצותם, ותפגע בהם עד כדי עיקורם המוחלט, שאלמלא מוראם, איש את רעהו חיים בלעו, ואנו, אנה אנו באים?

(ראה תשפ"ב)