אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
כבר לפני 4000 שנה הציבה התורה מוסר יהודי ורף חברתי גבוה
"בַּחוּץ תַּעֲמֹד" – שתי מילים שהן עולם ומלואו. שתי מילים המספרות את הסיפור כולו, כיצד צריכה להתנהל מערכת יחסים חברתית נכונה הוגנת ורגישה.
מה הסיפור מאחורי שתי המילים האלו?
אדם הלווה לחברו כסף, וכשהגיע זמן הפירעון, לא היה ללווה כסף להחזיר. המלווה ניגש אל בית הדין ומבקש מבית הדין ששליח מטעמו ילך אל בית הלווה כדי לקחת ממנו משכון, שישמש ערבון ביד המלווה עד החזרת החוב.
על כך אומרת התורה שלא רק שלמלווה אסור להיכנס לתוך ביתו של הלווה כדי לגבות את חובו או כדי לקחת משכון, אלא אפילו לשליח בית הדין אסור להיכנס לבית הלווה לקחת משכון. עליו לעמוד מחוץ לבית והלווה יוציא אליו את המשכון החוצה. זאת ועוד, אם הלווה ייתן לשליח בית הדין כמשכון כלים שהוא זקוק להם לפרנסתו במשך היום- כלי בית, מחרשה וכדומה, על שליח בית הדין להשאיר אצל הלווה את הכלים הללו כל זמן שהוא זקוק להם לצורך תפקודו ופרנסתו, ולקחת אותם ממנו כמשכון רק בזמן שאין הוא נזקק להם.
כך לשונה של התורה המספרת את הסיפור הזה: "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלוקיךָ".
כמה חסד, חמלה ורגישות יש בשתי המילים הללו 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד', וכמה אצילות יש במילה שבה התורה קוראת ללווה- 'כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ'. הוא לא 'הלווה'. הוא 'רֵעֲךָ'.
אדם נקלע למצוקה כספית, נאלץ לקחת הלוואה ובמועד הפירעון אין לו מה להחזיר למלווה. כסף אין לו, אבל באחריות החברה לדאוג שכבוד עצמי עדיין יהיה לו. מי יודע איך נראה הבית שלו, מה יש לו בכלל בבית, מה יש לו או אין לו במקרר, מה גודל המצוקה שלו. כדי לשמור על כבודו ופרטיותו בשעות הקשות הללו שאין לו כסף להחזיר את ההלוואה, ציוותה התורה על המלווה ושליח בית הדין, לא להיכנס אליו הביתה אלא לעמוד בחוץ, ולחכות שהוא יוציא אליהם את המשכון החוצה- 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד'.
זה המוסר היהודי והרף החברתי הגבוה אותו הציבה התורה כבר לפני 4000 שנה.
באופן שבא להשלים את תפיסת המוסר הזו, הפסוקים שבאים מיד לאחר הציווי 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד', עוסקים אף הם בדרך ליצור חברה לא חזירית, אלא חברה הוגנת, רגישה וחומלת, שלא מנצלת באטימות את חולשת החוליות החלשות שבה-השכיר, העני, האביון, האלמנה היתום והגר, אלא רוצה להבטיח את זכויותיהם של הזקוקים להגנה מפני ניצול: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא".
אלפי שנים לפני שהעולם התעורר לפעול למען זכויותיהן של קבוצות אוכלוסייה חלשות, ואלפי שנים לפני התאגדויות וועדים שונים ששמו לעצמם למטרה ליצור חברה של צדק וחמלה- באה התורה ובשתי מילים יצקה תוכן מוסרי לחיים, שהוא עולם ומלואו- 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד'.
(כי תצא תשפ"ב)
