הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)הגמרא במסכת שבת [סז ב] אומרת: "הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי" ופרש"י: "מחליפין שמותיהן זה בזה", שנותנים לאיש שם של אשה ולאשה שם של איש. ונשאלת השאלה מה שלילי כל כך בהחלפת השמות, ומדוע העושה זאת יש בו מדרכי האמורי? בספרו "עין איה" [שם] מסביר הראי"ה שמעבר להחלפה הפורמאלית של שם גבר לשם אשה ושם אשה לגבר, המעשה הזה הוא ביטוי להשקפת עולם, השקפה שיש לה השלכה על כל מהלכי החיים של האדם. כי שתי השקפות עולם מהלכות בעולמנו, האחת כופרת ואחת מאמינה.
ה"השקפה המאמינה" מאמינה בבורא עולם שברא בריאה בעלת מטרה ויעוד, ויצר את האדם על פי גורלו להיות איש או אשה, וככזה עליו להיות שותף להשלמת הבריאה, על ידי מילוי החובות שהוטלו עליו על ידי ההשגחה העליונה. אלא שבבחירתם החופשית בחרו רבים מבני אדם לכפור במלכותו של מי שאמר והיה העולם ולטעון "לית דין ולית דיין", ובמקומו להעמיד את האדם כריבון, והוא הקובע לפי חפצו איך ינהל את חייו, גישה שמביאה בסופה לתופעה של "איש הישר בעיניו יעשה", ולשיטתם "איש הישר" היא ראויה כל עוד האדם אינו פוגע בזולתו- זוהי "השקפה הכופרת".
ולא שההשקפה המאמינה אינה מחשיבה את רצון האדם, אדרבא היא רואה בו את הכח המרכזי שבאדם, אלא שהיא עוסקת בעידונו ובהרמת ערכו של הרצון, מה שאין כן ההשקפה הכפרנית היא הולכת אחרי נטית הלב הנמשכת אחרי כל דבר הנראה מלבב ברגע מזדמן. ומאחר וחפץ האדם משתנה חדשים לבקרים על כן גם אורחות חייו שלו ישתנו מעת לעת, ואם מהותו ותכונתו הטבעית יהיו מאוסים בפניו, הוא בקלות יבוא להחליפם במהות שמוצא אצל אחרים. מכאן אין פלא שהגבר מחליף את שמו, כלומר את מהותו וחלקו המיוחד לו בהגשמת החיים, לשמה של האשה, לתפקד בתפקודי האשה. וכך להיפך. ההתנהלות זו היא המאפיינת את ה"עבודה זרה", שאחת מהן היתה "דרכי האמורי".
גם בתקופתנו אנו רואים התנהלות הדומה ל"דרכי האמורי", אלו המחליפים את "שמו בשמה ואת שמה בשמו", שאין בפניהם דברים מחייבים מעבר למה שתבונתם האנושית אומרת להם, מה שהביא לתופעה של הפמיניזם הקיצוני, של המתירנות ושל שאר הגחמות המתחדשות חדשים לבקרים בחברה המודרנית, אבל במבחן התוצאה השינויים הללו לא הטיבו, לא השביחו את איכות החיים החברתיים, לא שיפרו את הזוגיות, לא שימרו את המסגרת המשפחתית, ולא חישלו את החוסן הלאומי.
(כי תצא תשפ)
