הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)יעקב אבינו הוא הראשון שקיבל את הכינוי "איש תם יושב אהלים". מקובל לחשוב שמי שהוא 'איש תם', ו'יושב אהלי בית המדרש' מנותק מההנהגה ומחיי המעשה, אולם 'תם' אינו נאיביות אלא שלימות: "יעקב אבינו ע"ה היתה עיקר מגמתו להראות לכל שאין שום צד מצדדי השלימות, בין הגבוהים בין הנמוכים, שלא יהיה האחד מחזק את חבירו כשיובן יפה, וקל וחומר שלא יהיה אחד סותר את חברו" ('עין איה' שבת ל"ג רפ"ד).
הרב קוק זצ"ל מבאר שהוויכוח בין יצחק לרבקה, על הברכות, המופיע בפרשה, נסב סביב יסוד זה: יכולתו של יעקב לשלב בין שני התחומים, הקודש והחול, עולם הרוח והמעשה: "דאפילו לפי דעת יצחק שעשו ראוי לברכה, מ"מ ידע שאינו במדרגת יעקב כלל. שהרי ראה את יעקב יושב אוהלים והוגה בתורה, וזה עוסק בדברים ארציים. אלא שיצחק חשב הרי שני מיני שלמויות. יש שלמות האנושית מצד השכל האנושי, שנכללים בזה כל המצוות בין אדם לחבירו, וצדקה וגמ"ח, וישובו של עולם להיטיב לבריות שזהו באמת בכלל גמילות חסדים כמו גשרים ושוקים וכיו"ב, ומעלת יעקב היתה למעלה מזה, שהיה איש אלקים מסור לעבודת השי"ת למעלה משכל האנושי. וחשב שאי אפשר שתהיינה ב' השלמויות נמצאות ביחד! ע"כ חשב לברך את עשו בשלמות האנושית, ויהיה מרבה לעשות צדקה וגמ"ח וכל מדות טובות אנושיות וכו'. אבל רבקה ראתה שאם יהיה כדבר הזה, ידחק עשו רגלי יעקב בכל ענייניו, ויצר צעדיו בעבודת שמים, ויעקב עצמו לא יוכל לבא לשלמותו בתכלית. ע"כ טוב שיהיה יעקב ג"כ מסובל בעול העולם, אע"פ שעי"ז תהיה מדרגתו קטנה מעט מהראוי לו בעבודת השי"ת, אבל על זה האופן יבוא לכלל תכלית" ('מאורות הראיה' ירח האיתנים ל"ט).
בדרך זו באר הרב זצ"ל מדוע כשהגיע יעקב לפאתי שכם בחר לתקן דווקא 'מטבע שווקים ומרחצאות' (שבת ל"ג): "שצפה ברוח הקודש שהוא (שכם א.ש.) מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בית דוד, ויסוד מאסן במלכות בית דוד, וכו'. הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שווקים ומרחצאות" (אג"ר תשמ"ג).
יישום התורה והקודש בחיי המעשה, הוא היעוד של התורה וברכתה. הוא ביטוי לכך שהתורה אינה רק רעיון ואידאה עיונית הנלמדת בבית המדרש אלא תורת חיים שאמורה להתקיים במציאות, בעולם המעשה. לשלב את הקודש והחול בצורה שלימה והרמונית. הרב קוק זצ"ל הרחיב לבאר שלא די לומר שהם אינם שני דברים סותרים, וגם לא שהם שני דברים המתיישמים זה לצד זה כפשרה שאין לגנותה. אלא שהם שני דברים היוצרים שלימות הרמונית אחת אידיאלית שהיא גדולה מסך חלקיה. שלימות אידיאלית שיש ליישמה בחיי הפרט והכלל, ועליה שורה רוחו של יעקב אבינו. במרחב יצירתו הוא לא הסתפק באמירות כלליות אלא פרט הרחיב והמשיג את מרכיבי האתגר הזה.
(תולדות, שנוולד)
