אשא עיני אל ההורים

בין שלושת האבות, ליצחק אבינו מוקדש מקום קטן יחסית בתורה. בעוד שמעשי אברהם אבינו מתפרשים על פני שלוש פרשיות (לך לך, וירא, חיי שרה), וכך גם מעשי יעקב אבינו (מפרשת ויצא עד סוף הספר), ליצחק מיוחדת בעיקרה פרשה אחת, פרשת תולדות. וגם כאן, קולו כמעט לא נשמע.

עם לידתו, מהדהד ברמה צחוקה של שרה, אברהם קורא בשמו, עושה משתה לכבוד המאורע ומל אותו. לימים, רואה שרה את בן הגר "מצחק" את יצחק, אך קולו של יצחק אינו נשמע.

גם במעשה העקדה, דומה יצחק, כבר בן 37(!), כשה המובל אלי טבח, וקולו כמעט ואינו נשמע. אברהם "לוקח" אותו, כמעין טפל לשני נעריו ("את שני נעריו ואת יצחק בנו"), ולבד ממלים ספורות ("ויאמר אבי", "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה") איננו שומעים מילה נוספת ממנו.

אם כך לפני מעשה העקדה, לאחריה על אחת וכמה. מכאן ואילך ועד פטירת אברהם – 38 שנה, איננו שומעים ולו דו-שיח אחד בין האב אברהם לבנו יצחק. אֵלֶם מוחלט.

גם כאשר מחפש אברהם אישה לבנו, יצחק בן הארבעים נותר בשתיקתו, משל הדבר אינו נוגע לו. כך אפילו בשעת המפגש עם רבקה: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה, ויאהבה". יצחק הוא האוהב הראשון בתנ"ך, אך ללא מילים.

יתר על כן: גם כאשר מתוארים מעשי יצחק בפרשתנו, ניצב הוא בראשיתם תחת צִלָם הגדול של הוריו. יצחק אינו מביא את רבקה אל אוהלו-שלו אלא "האהלה שרה אמו". בראשית פרשתנו, מודגש פעמיים כי יצחק – "בן אברהם" הוא, וכי "אברהם הוליד את יצחק". גם בתיאור יציאתו לכיוון מצרים,  מדגיש הכתוב כי רעב זה היה "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם אביו", והשבועה שניתנת לו היא: "אשר נשבעתי לאברהם אביך". גויי הארץ מתברכים בזרעו לא בזכותו-שלו אלא "עקב אשר שמע אברהם בקולי".

אפילו כאשר יצחק הופך לבעל הון, מושא לקנאת הפלישתים, 'רודף' אותו צלו של אביו: הבארות שהוא חופר אינן בארותיו-שלו אלא "הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו" (כו, טו). גם כאשר יצחק עצמו – לא עבדיו – שב וחופר, אלה "בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלישתים" (כו, יח). וכשהוא מגיע סוף-סוף אל המנוחה והנחלה, בבאר "רחובות" ועולה באר שבע, מזכיר לו הקב"ה: "אנכי אלקי אברהם אביך… והרביתי את זרעך" – לא בזכותך-שלך, אלא "בעבור אברהם עבדי".

הדגשה חוזרת ונשנית זו מבטאת את אחד היסודות הגדולים בעולמה של תורה. בשונה מאנשים הסבורים כי הכל סב-הולך סביבם, מלמדת אותנו התורה שגם בניין חדש נבנה תמיד על בסיס ישן.

כל אדם נושא עמו את מורשתו, ואינו יכול להימלט הימנה אפילו ירצה בכך. הגרי"ד סולוביצ'יק העיר, כי יש לכך רמז גם בלשון המקרא. אצל ישמעאל נאמר (כה, יב) "אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם", לידה המציינת מעשה פיזי, ביולוגי, של המשכיות. לעומת זאת אצל יצחק נאמר "אברהם הוליד את יצחק", לא רק הולדה פיזית אלא חוליה נוספת בשלשלת ארוכה של מורשת ערכית, רוחנית וחינוכית.

ישמעאל העמיד דור עצום של צאצאים, שכבשו בכוחם ארץ, נטולי צרות, מחלוקות ומריבות.

לא כן יצחק. סיפור חייו הוא ההיפך הגמור. עקדה, רעב, מאבק על בארות ועל זהות. שטנה. עשֹק ועושֶק. יצחק זכה רק לשני ילדים, שאף צער עיבורם והריונם היה קשה מנשוא, וכל חייהם וחיי צאצאיהם – מלווים בהתגוששות אין קץ.

אבל יצחק ממשיך את המורשת. הבארות שהוא חופר הן הבארות "אשר חפר אברהם אביו". הוא לא משלים עם הניסיון להשכיח את מורשת אברהם. הוא נאבק בניסיון הפלישתים ל"סתום" את הבארות, להשכיח את זכר אביו. לצד זאת, ממשיך יצחק וחופר גם בארות משלו. "ויחפור באר אחרת".

חפירת באר מיוסדת על גילוי נביעה חדשה של מים חיים. לא מים שאובים, אלא מים מן המקור. יצחק אבינו מקיים מצוות "אשא עיני אל ההורים", ממשיך את מורשת אמו ואביו, אך בד בבד יודע שעליו גם לחפור באר משלו, ליצור מורשת ייחודית לו, לחדש את הישן ולקדש את החדש. (תולדות תשפ)