משפחה שכזאת

פתגם עממי ביידיש גורס: "ס'איז שווער צו זיין א שווער" (ובתרגום לעברית: קשה להיות חותן).
עיון בתיאוריהם של דמויות מרכזיות בתנ"ך, מלמד כי בניגוד למצופה, לפחות לנוכח הנורמות הנוהגות בימינו בחצרות קדושים וטהורים, לא אחת בני משפחתו הקרובים ביותר של אחד מאבות האומה – ויהיו אלה חמיו או חמותו, אחיו, אחותו או ילדיו, אינם הולכים ב"דרך הישר", על דרך ההמעטה.
בשונה מהרבה חרדים לדבר ה' בני ימינו, הן התנ"ך והן חז"ל אינם מעלימים עובדה זו, אלא מתמודדים עמה בדרכים שונות. לגבי ילדיהם של גדולי האומה שסטו מן הדרך, הדוגמאות המפורסמות ביותר הן בניו של משה רבנו, שלא הלכו בדרכיו ולפי מסורת חז"ל עבדו עבודה זרה, וכיוצא בהם בניו של שמואל הנביא ובני עלי הכהן (לעניין זה הקדיש פרופ' משה בר המנוח כמה ממאמריו).
אכן, לעתים תופעה זו סמויה מן העין ולא ניתנת לה שימת הלב הראויה. אחת הדמויות המופלאות בעניין זה היא יוסף הצדיק. לפי המתואר בפשוטו של מקרא, עבד יוסף בבית פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, וכמעט נלכד ברשת הפתיינות של אשת אדוניו.
דומה כי לא רבים שמים לב לעובדה שלימים נושא יוסף את "אסנת בת פוטיפרע", שלדעת חז"ל (סוטה יג, ע"ב) ופרשנים רבים אינה אלא בת פוטיפר, שלימים היו – הוא ואשתו – לחמיו וחמותו של יוסף הצדיק!
תיאורו של פוטיפר כ"סריס" מעלה תמיהה, שהרי לכאורה הייתה לו גם אישה גם בת. מפרשי המקרא, ראשונים כאחרונים, ביקשו ליישב הדבר בפנים שונות.
ומכל מקום, דמותו של פוטיפר זכתה לפרשנויות הרבה, רובן לא מחמיאות במיוחד. כך, למשל, מעצים בעל התרגום המיוחס ליונתן את דמותו השלילית. לשיטתו, פוטיפר קנה את יוסף לעבד בשל יופיו, לשם משכב זכור, וכעונש על כך לקה ונסתרס.
ועוד דרשו ב"שבחו": פוטיפר – שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה, פוטיפרע – שהיה פורע עצמו (כמעשה "בעל פעור") לעבודה זרה (בראשית רבה פו, ג).
גם מקצועו – "שר הטבחים", בדומה לנבוזראדן, בוודאי אינו מקצוע שכל אמא יהודייה הייתה חולמת עליו כייעוד לילדיה. כך גם תפקידו כממונה על בית הסוהר (מ, ג). התרגומים מפרשים מונח זה כפשוטו – "רב קטוליא, רב ספקולטוריא", היינו לא כמכוון לטבחות עילית בת ימינו, הכנת מאכלי 'גורמה' למיניהם ולסוגיהם, אלא לרציחת המונים.
אכן, אפילו אמרנו, ולא אמרנו, שבשונה מזיהויים הדרשני של חז"ל, ראוי לשקול גם את המסורת שלפיה "פוטיפר" ו"פוטיפרע" אינם היינו הך, עדיין דמותו של "פוטיפרע" אינה חיובית במיוחד. לפי חוקרי המקרא, פירוש השם הוא "נותן הרַע", והוא עולה בקנה אחד עם היותו "כהן און", שהייתה אחד המרכזים הגדולים לפולחן השמש, מקור הרוע בעולם. וכבר בזוהר מקבילים בין חותן יוסף שהיה "כוהן און" לבין יתרו חותן משה "כהן מדין", שזה וזה – כוהני עבודה זרה היו!
למותר לציין שגם ה"שוויגער"-חמותו של יוסף, אשת פוטיפר, אינה יוצאת מן התמונה באור חיובי במיוחד. לבד מהעלילה המרושעת שביקשה – לפי פשוטו של מקרא – לטפול על יוסף, במדרשי חז"ל הועצמה עוד יותר דמותה השלילית.
בראשית הפרשה מתוארת האישה כתובעת בפה: "ותשא אשת אדֹניו את עיניה אל יוסף, ותאמר שכבה עמי". משמיאן יוסף למלא את רצונה, וכדרכם של מקרי הטרדה מסוג זה, המטריד, במקרה זה המטרידה, אינו חדל מניסיונותיו, ואינו מרפה מקורבנו עד שמזדמנת לו שעת כושר לכאורה: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפסהו בבגדו לאמור שכבה עמי, ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה".
לדעת חכמים, משלא עלתה יפה פנייתה אליו בלשון רכה, "ותאמר", נקטה לשון קשה, לשון "דיבור". וכבר פירשו כן בעלי התוספות, ואמרו: ביום הראשון דיברה עמו דברי פיוסין, למחר מגזמת אותו [=מאיימת עליו]. (תיאור מלבב של מעשי הפיתויים השונים מופיע אצל ל' גינצברג, אגדות היהודים, כרך שלישי (בתרגום מו"ז הרב מרדכי הכהן, רמת-גן תשכ"ח), עמ' 22).
כדרכם בקודש, הרחיב חז"ל במדרשם את היריעה האמורה בתורה, ומשלימים את מה שחסר בסיפור המקראי. וכך נאמר באגדה התלמודית (סוטה לב ע"א) בעניין זה: "ואין איש מאנשי הבית שם בבית" וגו' – אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש? תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן: חולה היא. אמרה: אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה".
לפי דעות אחרות במדרש זה, נטלה אשת פוטיפר את יוסף לסיור בארמונה והכניסה אותו "מחדר לחדר ומקיטון לקיטון, עד שהעמידה אותו לפני מיטתה", והיתה עבודה זרה חקוקה למעלה ממנה. נטלה סדין וכיסתה את פניה של עבודה זרה, לפי שהיתה יראה מפניה. אמר לה יוסף: מפני עבודה זרה את מתייראת, ומפני הקב"ה שעיניו משוטטות בכול, אין את מתייראת? ואכן, העלו חכמים על נס את עמידתו של יוסף בניסיון זה, ומכאן ואילך הוא מכונה בפיהם "יוסף הצדיק".
בין כך ובין כך, נתפשת אשת פוטיפר כדמות ערמומית, פתיינית, שקרנית, שאינה מהווה מודל לחיקוי.
גם דמות אשתו של יוסף, "אסנת", זכתה לפרשנויות רבות. המקרא, כדרכו, כמעט ואינו מוסר לנו כל פרט עליה, מלבד ייחוסה המפוקפק-משהו ל"כהן און". וכדרכם, את שסתם המקרא ביקשו חכמים למלא במדרש האגדה. לפי האמור במסכת סופרים (כא, ט), אסנת לא הייתה אלא בתה של דינה (בת יעקב), שנולדה לה בהיותה ילדה קטנה בת שש שנים(!!) כתוצאה ממעשה האונס של שכם בן חמור!
לנוכח זאת, אומר בעל מדרש פרקי דרבי אליעזר (וכיוצא בו במדרשי אגדה אחרים) ש"אמרו בני ישראל להורגה, כי עכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זימה באוהלי יעקב. מה עשה יעקב? הביא ציץ, וכתב עליו שם הקודש, ותלה על צווארה, ושלחה והלכה לה. וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע".
לפי מדרש אחר (ילקוט שמעוני וישב קמו), אסנת הצילה את יוסף ממיתה. לאחר שאשת פוטיפרע – חמותו לעתיד – העלילה על יוסף שביקש לאונסה, "רצה [פוטיפר] להורגו ליוסף, עד שבאה אסנת בסתר אל בית פוטיפרע, ונשבעה לו, וסיפרה האמת. אמר הקב"ה: חייך, הואיל ואת לומדת עליו זכות, שבטים שאני מעמיד ממנו – על ידך הם באים".
מדרש עלום אחר, שנודע בזכות פרשני ימי הביניים, מתאר את השידוך: כאשר 'בנות צעדה עלי שור' לראות ביוסף, כשהכתירוהו משנה למלך, כל אחת מהן זרקה לו מתנה. זרקה לו אסנת קמיעות שבצווארה, ומהם ידע יוסף שבת ישראלית היא, ונשאה לאישה.
גידולו של יוסף "ב"משפחה שכזאת", ועמידתו בגבורה בניסיונות שנקרו על ידו, מעמידים את דמותו באור מיוחד ומעצימים אותה. לנכחה, אין זה מפליא שמכל גיבורי המקרא דווקא הוא – לא אחר – זכה לתואר שזל ערכו בימינו כאסימון מחוק, "יוסף הצדיק".
תשע"ב