'ליצנות' והחפצה בצבא – לא לזה התכוון המשורר

בראשית פרשת כי תצא מופיע דין אשת יפת תואר, המתיר לכאורה לקחת נשים ממחנה האויב. למה לכאורה? כיון שמי שיעיין בפסוקים יגלה, כי בניגוד לנורמה הכל-כך מקובלת (למרבה הצער עד ימינו) בצבאות העולם, לפיו נשים בשטח הכיבוש הן הפקר, כאן מדובר על תהליך ארוך, שמכיר מצד אחד במציאות של שדה הקרב העתיק, שבה למרבה הזוועה כל צד השתמש בנשים – כמפתות או לסיפוק צרכיו, ומצד שני לא מוכן בשום אופן לשתף פעולה עם נורמה כזו. מי שבכל זאת ירצה לקחת אישה בשבי, יצטרך לאפשר זמן ארוך של הסתגלות: להביא אותה הביתה, לתת לה לבכות חודש, להסיר מעצמה סממני יופי, ואז, אם אתה עדיין רוצה, מותר לך, אבל היא תהפוך לאשתך החוקית, כולל כל החובות והאחריות לשלומה וטובתה.

במובן זה, הדבר דומה לכללי העבדות שבמקרא: התמונה הכללית היא שהתורה אינה רואה בעבדות מצב אידאלי, אלא שבעולם שבו יש עבדות היא קובעת מגבלות נוקשות מאוד להעסקת עבד.

דיני מלחמה מופיעים במקומות נוספים בפרשה, והם מאפשרים לנו לראות שתמונת שדה הקרב האידאלי על פי התורה שונה מאוד מזו שהיתה נהוגה אצל עמי העולם, ואף היום. בפרק כג התורה מצווה: "ונשמרת מכל דבר רע… והיה מחנך קדוש". הפסוקים עוסקים בטומאה וטהרה, ומורים על התפנות לצרכים מחוץ למחנה באופן מכוסה, ואף על הרחקת מי שנטמא בקרי.
מדרש תנחומא מרחיב: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע שלא יהא בכם שום ליצנות שלא תבא לידי חיוב, ממי אתה למד? מיפתח מה כתיב בו והוא בן אשה זונה (שופטים יא), רשב"ג אומר שהכניסה צרתה לביתה, ורבותינו אומרים זונה ודאי, ובשביל שהיה בו שום של ליצנות נפלו בו כל האוכלסין, לכך כתיב ונשמרת מכל דבר רע".

לא הייתי בצבא, אבל הייצוג התרבותי של מחנות חיילים, כמו גם שערוריות שפרצו בשנים האחרונות לתודעה בנושא ומספרות על המתרחש, מלמדות שמחנות צבא בכל העולם הם מקום שיש בו "ליצנות" במובן שהמדרש מתכוון אליו – שימוש בשפה גסה ומחפיצה, תוך עיסוק בנושאי פריצות.

לא זו האווירה הנדרשת מצבא היוצא למשימה שלו על פי ההדרכה התורנית. צבא המבקש מחייליו להיות כדוד בשעתו: עדינו העצני. המשלב את קשיחות המלחמה עם עדינות הנפש.

וכפי שמסיים מדרש תנחומא, אחרי שהוא דורש את הפסוקים כמתייחסים באופן אלדורי לקדושת ישראל בכללותו: "והיה מחניך קדוש. אחר כן מקדש אותם שנאמר: (ישעיה סב) וקראו להם עם הקדש גאולי ה'".

(כי תצא תשפ"ב)