המצווה היחידה שנותרה לא מוסרית

74 מצוות יש בפרשתנו, יותר מכל פרשה אחרת בתורה. רבות מהן עומדות גם כיום בתוקפן, ואילו אחרות היו נאות לזמנן, אך בזמננו לא משתמר מעמדן. המצוות מהסוג הראשון הן אלו שהציבו רף מוסרי גבוה, כגון: השבת אבדה, עזרה בהקמת משא, השבת משכון ללווה הזקוק לו, נתינת שכר שכיר ביומו, לא להחזיר עבד שברח לארץ ולא להונות אותו, לא ללוות בריבית, לא להטות משפט גם יתום, לא לקחת האם מעל הבנים, ולהימנע מלחסום בהמה בשעת מלאכה.

לעומת כל אלה יש בפרשה מצוות שמציבות רף מוסרי בסיסי, ולפיכך גם אם היה משפט התורה נוהג כיום בישראל, היו חכמי התורה מוסיפים עליהן נדבכים של הלכה ומוסר. מצוות אלה עוסקות בדרך כלל בנשים ובעונשים. דוגמאות מובהקות הם דיני אונס שבפרשתנו, אליהם התוודעו לאחרונה לומדי הדף היומי. האנס מחויב בקנס של חמישים סלעים כסף בלבד, ואף זאת רק אם הנאנסת הייתה בין גיל 3 לגיל 12.5, והיא הייתה בתולה, לא שוטה או חרשת, והאנס בא עליה כדרכה בנוכחות שני עדים כשרים. לאונס בוגרת לא נקבע כל עונש, והקנס לאונס ילדה או נערה לא ניתן לנאנסת אלא לאביה. המעיין בפרטי הלכות אונס, שרק דוגמאות אחדות מהן הבאנו, מסביר לעצמו בצדק, שעל רקע המצב המוסרי בימי קדם אפשר למצוא בהן התקדמות מוסרית, וברור לו שבימינו חכמי ישראל היו קובעים שיטה של ענישה משמעותית ומקיפה בדומה לזו שבמשפט האזרחי הנהוג כיום.

דוגמה בולטת אחרת מצויה במצוות "אשת יפת תואר", שפותחת את הפרשה. מצווה זו נועדה לדברי פרשנים רבים למנוע את הלוחם היהודי מלקחת אישה שנפלה בשבי. במקרה שהוא בכל זאת לוקחה, התורה דורשת ממנו להתחשב ברגשותיה ולאפשר לה לבכות ולהתאבל, וזאת כדברי הרמב"ם: "לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה… ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה" (מו"נ ג, מא). אם לאחר תקופה של שלושה חודשים רוצה השבויה להתגייר ולהינשא "נושאה בכתובה וקידושין", והיא זוכה לזכויות מלאות של אישה נשואה, ואם אינה רוצה, על הגבר לשחררה לנפשה (רמב"ם, מלכים ח, ו-ז).

הלכות אלה היוו מהפכה מוסרית של ממש לנוכח התופעה הנפוצה של אונס נשים במלחמות, שהיתה קיימת משחר ההיסטוריה, ואשר נמשכת עד ימינו. די אם נזכיר שבתום מלחמת העולם השנייה נאנסו מאות אלפי נשים בעיקר בגרמניה ובאיטליה על ידי החיילים הרוסים, האמריקאים והצרפתים, ותופעה זו חזרה על עצמה במלחמת וייטנאם, במלחמות הבלקן בשלהי המאה העשרים, ובהיקפים מחרידים בבנגלדש, בסיירה-לאונה, ברואנדה, ובקונגו. רק בשנת 1998 נחתמה אמנת רומא שאסרה בחוק הפלילי הבין-לאומי "אונס, עבדות מינית, זנות… או כל צורה אחרת של אלימות מינית…”, אך זו לא הצילה, למשל 1.8 מיליון נשים שנאנסו בקונגו במאה ה-21.

בזמננו ברור לכל שבצבא ישראל אין מקום בשום פנים ואופן להתעמרות בשבויות מלחמה. במצוות כמו אשת יפת תואר ודיני אונס, מפתה ומוציא שם רע שבפרשתנו, הציבה התורה רף מוסרי בסיסי, שהיה נחוץ בדורות עברו, ועלינו לעלות ולהתקדם מעבר לרף זה. ואכן, בכל המצוות שהאדם בזמננו רואה בקיומן בעיה מוסרית פעלו יד ההשגחה מלמעלה ופרשנות חכמים מלמטה כדי להשאירן על הנייר (או הקלף) בלבד. כך לדוגמה "נצטוו בית דין לרגום באבנים מי שעבר על קצת עבירות" (ספר החינוך, תקמא), אך מיתות בית דין בטלו. הצטווינו לסקול בן סורר ומורה, אך דיני הסוררים נוטרלו, וחכמינו אף אמרו ש"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות" (סנהדרין עא, א).

דומה שרק מצווה אחת שמתנגשת עם המוסר הטבעי נותרה על כנה, והיא: "לֹא-יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'". ממזר היה ונמצא, ובניגוד לתפיסה שרווחת בציבור, לא תמיד הופכים כל אבן כדי לטהר ממזרים. לעתים החשש מפני ממזרות מביא לתוצאות קשות: לסחיטת נשים מסורבות גט, להפלת תינוקות, להעלמת האב האמתי של הילד והפיכתו ליתום למרות שהאבא חי ועוד. סוגיה זו מורכבת מכדי לפרטה כאן, אך חשוב שנזכור שבחלק מהמצוות הציבה התורה רף הלכתי-מוסרי מסוים, שאנו לא אמורים להישאר בו אלא למצוא ולמצות דרכים להתקדם ממנו והלאה.

(כי תצא תשפ"ב)